ריח של דשא גזום עלה פתאום לאוויר.

ריח שיש בו , תמיד ובכל מקום, תחושה של בית.

ולא מפליא אותי שכך הרגשתי , ביום השלישי ברומא, כי בעצם התחושה כך היתה מההתחלה, מהרגע שיצאנו מהמלון הקטנטן והחביב במרכזה של העיר ופסעתי את פסיעותי הראשונות בה.

ואולי זה כך הרגשתי כי לעיר הזה יש משהו שמחבר אותי עם הורי.

מהיותה העיר הראשונה שראו לאחר שנים שלא יכלו לצאת ולתור את העולם, היא הקסימה אותם בקסם שיש בה עם הישן והחדש, העבר וההווה ולקיחת הדברים בנון שלנטיות מחוייכת תוך לגימה בלתי פוסקת של קפה אספרסו מעולה.

וכך ראיתי אין ספור פעמים את השיקופיות ושמעתי שוב ושוב, את הסיפורים , ההתרשמויות, האהבה והפליאה מאוסף הדברים שקשורים להסטוריה שלנו כבני אדם על החלק הזה של כדור הארץ.

ובכל מקום שבו היינו, "הייתי" שם בעצם.

לפני שנים רבות.

המדרגות הספרדיות שתמיד יהיו בהם אנשים: בשמש, בגשם וגם בלילה.

פיאצה דל פופולו עם האובליסק הענק במרכז והרחבה הגדולה שאפשר לרקוד בה עד אין סוף.

פיאצה נאבונה על מזרקותיה הפזורות לאורכה.

פונטנה די טרווי שהשקט ברחובות המובילים אליה מסתיר את ההמולה של המוני האנשים שעומדים שם, וגבם את הפסלים העצומים וכולם זורקים מטבעות כדי להבטיח את שובם לעיר הנצחית (גם אנחנו, איזו שאלה! אני לא מתגרה כך סתם, בגורל... ).

כיכר וונציה עם המבנה החצי עגול,  דמוי מכונת הכתיבה, לזכרו של המלך ויטוריו עימנואל והמרפסת שממנה נאם מוסולוני את נאומיו מול כיכר מלאה באנשים (עליתי, ועוד איך עליתי. אין ספק, מיקום כזה, מעל כולם נותן סוג של כוח שמעצים את מה שכבר ישנו).

והרחובות מרוצפי האבנים המלוטשות משנים של רכיבה, הליכה ונסיעה, עם השמות המתגלגלים על הלשון במין ניגון שתמיד נשמע עליז משום מה.

ונהר הטיבר שחוצה את העיר לשתיים, ששצף לו במים רבים לאחר יום של גשם בלתי פוסק , סוחף בתוכו ברווזים שמתעקשים לשחות בו ושחפים שמנסים לדלות דג פה ושם.

והאנשים.

משהו מאיר פנים יש בהם, חייכני. מוכן לעזור וגם לשוחח שיחה קלה של נגיעה בין אנשים שבאו ממקומות שונים ורחוקים כל כך.

ופינוקיו בגודל טבעי (עם חברה...)

והיתה גם פירנצה.

ועוד ועוד ועוד... (וגם ההמשך יבוא).