כבר בשעות הצהריים הצלחתי להבין ולהזדהות, דרך  שרירי ועצמות כף רגלי הדוויה  את עוצמת הכאב שחשו במשך מאות בשנים הנשים הסיניות שאולצו לקשור ולהדק את כפות רגליהן כדי להקטינן ,במסווה של "צו יופי וסקס" ערטילאי ובעצם כסוג של שליטה גברית עליהן.

יום שלם של הליכה עם מגפיים חדשים וקצת גדולים במידתם (מרומא, בטח מרומא) העירו מספר שרירים (בכף הרגל למשל) שנמו את שנתם המתוקה שנים רבות וגם האימון בחדר הכושר לא גרם להם להתעורר.

זאת לא הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי תוהה מה לכל הרוחות חשבתי כשקניתי אותן, אבל הפעם, אין ספק, בהחלט התעלתי על עצמי.

את היום התחלתי בצעידת אווז נוקשה משהו (מפאת העור, או מה שזה לא יהיה, החדש והנוקשה) ורק הצדעה במועל יד (טפו!) היתה חסרה כדי לתת לי את הלוק הנכון, וסיימתי אותו על גחוני כמעט, כשכפות רגלי איבדו כמעט את תחושתם מרוב מאמץ וכאב.

במבט נוסף לדעתי,  הן אפילו הצטמקו קצת...

למעט עניין הנעליים, שאר היום התנהלו  העניינים דווקא באופן חלק לגמרי.

מקדם לחץ הסטרי הוציא אותי מהבית 20 דקות לפני הזמן הרגיל מחשש לפקקי יום א' בשילוב פקקי יום גשם בלתי צפוי ותור ענק בתחנת הרכבת לרכישת כרטיס חופשי/חודשי חדש.

אלא מה?

בישראל כמו בישראל:

הפקקים לא היו פקקים, התור לא היה תור  ורבע שעה לפני יציאת הרכבת מהתחנה כבר ישבתי לי, נינוחה במקומי מנהלת את שיחות הטלפון של הבוקר (וכן, ישנן גם שיחות הטלפון של אחר הצהריים ).

ורק למשרד כבר דידיתי וחישבתי את קיצי לאחור.

והיום רק החל...

ובלי שום קשר, מישהו יכול להסביר לי איך זה שבאתי לקבוע תור לא. הצעיר לטיפול שיניים שהוא מחכה לו כבר זמן רב, ויצאתי בנוסף עם ניקוי אבנית אמתני עבורי...?

 פמה, שמדדה לאמבטיה לטבול את רגליה במים חמים ומלטפים...מסאז', מישהו?