את החום המעיק שנפלט לעת ערב מקירות הבית.

זה לא החום , אני יודעת,  הסיבה למצב הרוח העגמומי, הגלומי , שמרפרף בי לאורך הערב.

לא מועקת מוצ"ש הלא חביבה של העבר הרחוק יותר, אלא מין תחושה של חוסר נוחות וחוסר שקט פנימי שאפשר למצוא לו 1001 סיבות שונות .

זה בא מהמקום בו כבר זמן רב שסופי השבוע אינם מהווים סוג של עול אלא הנאה הולכת וגדלה.

וזה בא גם יחד עם השינוי הרגשי שעברתי ביחס למקום העבודה שלי והתחושה שיש לי , בעיקר בימי ראשון בבוקר, שאני צריכה לפלס לי  מחדש שביל בתוך ים האנרגיות הרעות שרוחשות שם לעיתים.

ואולי הפסקתי פשוט להיות מאוהבת במקום ההוא ובאנשיו, והתחלתי לראות את

הפנים האנושיות

שלו.

שלי.