שאנו מקבלים בהפתעה מוחלטת בכל שנה מחדש, כך הרגשתי היום בבוקר.

הרי מה כל העניין?

בכל שבועיים הנעליים האדומות והכומתה בירוק זוהר מזכירים לי כי יש בביתי חייל חי"ר  קרבי כבר יותר משנתיים וחצי.

והעובדה שאת רוב הזמן הזה הוא בילה בין קורסים ובין אימון חיילים בבסיסים עורפיים יחסית כשכל פעילות מסוכנת יחסית נמנעת ממנו תוך כדי, היא סוג של בונוס שלא היה צפוי לי/לנו כלל מהרגע בו התגייס לצבא.

וגם הידיעה שאוטוטו, תוך XXX זמן ( שלושה חודשים, חודשיים, חודש, שלושה שבועות, שבועיים, שבוע וחצי)

הוא עולה לקו היתה חלק מהדברים הצרובים בתוכי, בחלק הכי תת מודע של מוחי.

כל זאת

ובכל זאת.

כשהבוקר נודע לי שזה הוקדם בשבוע וחצי (בעקבות הארועים בעזה) ההפתעה היתה כל כך גדולה, כאילו נחתתי מהמאדים באותו הרגע ולא חייתי את כל חיי ואת השנים האחרונות בפרט,

כאן.

ובמקום ההוא, נתתי לעצמי, לזמן קצר בלבד, להוריד את חומות ההדחקה שהן גם חומות ההגנה שלי מול הפחד המשתק נשימה, ולהכנס לסיחרור קצר של דמעות וחששות וסרטים נוראים שרצו לי בתוך ראשי , וחיפשתי את המקום בו הוא אמור לשהות בזמן הקרוב, והסתחררתי עוד יותר בתוך הפחד והדברים שאסור אפילו לחשוב עליהם, עד שמשהו בתוכי, אותו מנגנון עלום אמר,

די.

ואז, כמו בתמונה חיה , שמעתי את גלילתן המחודשת של ווילונות המחשבה על המקום ההוא בתת מודע וכל חומות ההדחקה עלו ותפסו מחדש את מקומן במקום ההוא בתוכי ששומר על

שפיות דעתי.

ונרגעתי.

ורק המהירות שבה אני עונה לטלפון כשאני רואה שם את שמו של ג. הבכור מזכירה לי  שישנו חלק בתוכי שישאר ער וזקוף אוזניים כמו חתול באמצע השינה העמוקה ביותר.