ריח מתוק של  עוגות היכה באפי כשיצאתי מהמכונית בחניה ליד הבית.

כמו רצה לסגור במתיקות את לילו האחרון של החודש , ולפתוח

באותה המתיקות את תחילתו של זה שבא אחריו.

מחשבות טסות בתוך מוחי ומתפוגגות עוד לפני שאני מצליחה להבין לעיתים את הדברים שהן מעלות בי, משאירות אותי פעורת פה ותוהה להבין מה כאן היה וכבר נעלם...

התרגשות מהוססת.

ריגוש מטיס לגבהים.

תהייה...

ידיעה בוטחת.

ותחושת בטן שמחייכת אותי לפרקים.

ימים של אפור.

ימים של זהב.

דקות אחרונות של

נובמבר.

חודש האפור שלי.

ופתאום עצרתי ותהיתי ביני לבין עצמי

איך אני אוהבת.

איך נראית, איך  אני מרגישה את האהבה שבי.

כי הזכרון שחי

מתוך התחושות שלי ,

הוא זכרון של עוצמה גדולה מאוד.

של אהבה סוחפת,

מרגשת עד כדי עצירת נשימה לעיתים.

שמושא אהבתי חי ממש בתוכי,

נמצא תחת עורי,

נושם את נשימתי.

ומתוך שאין אהבה כזאת באמת יכולה

להתקיים,

כי אין מספיק מקום בתוך נשימתנו ליותר מאשר

לנו , עצמנו,

הכאב שמלווה עימה הוא גדול כל כך

עד כי לעיתים הוא

מכסה אותה ומסתיר את פניה...

וכך הם מכסים אחד את השנים 

ברבדים, רבדים,

של עוצמות מתנגשות בינהן כמו שני גושים אדירים שנפגשים

ומטלטלים את כל מה שסביבם,

והטלטלה הזאת היא בעצם תמצית

החיוּת

שאותה מחפשים לעיתים תקופת חיים

שלמה.

ואם אין הפעם התנגשות אדירים,

ואם אני לא מרגישה כך,

האם אני לא

אוהבת?

מדהים לראות איך סיטואציה מסויימת צרובה בתוכנו, כך

שאפילו כשהאדם הוא אחר,

המנגינה של המילים שונה,

מילים אחרות נוספו,

ולמרות זאת

אני מוצאת את עצמי

בבת אחת,

כמו בובת סמרטוטים

חסרת אונים,

נזרקת למקום בו

מי הקרח

זורמים

בדמי...

(ובכל פעם ההתאוששות היא מהירה יותר, ובכל פעם אני למדה מחדש שהדה ז'וו הוא רק בתוך ראשי.

ובליבי...)

נוגעות

באינטימיות של

שָדי.

אצבעות לשות,

חופרות,

מועכות,

מנסות למצוא גושים שאין מקומם

שם.

שוכבת חשופת חזה על סדין נייר מרשרש,

בוהקת

בתוך אור הנאון הלבן והקר,

שומעת אותו

מדבר,

ורוצה רק

שיגמר...

(בדיקת שד אצל הכירורג.

לא נמצאו ממצאים מחשידים.

ממוגרפיה.

בעוד שבוע וחצי.

סוג של מתנת יום הולדת...).

אמרתי לו.

משהו שמשאיר בי חלק מילדותי, כנראה.

זכרון של ריח, רעש ונידנוד מונוטוני מהפנט, שעות ארוכות של נופים חולפים למול העיניים הרעבות, ריצה מטורפת בלילה חשוך בתחנת רכבת זרה ונסיעה הזויה שסיומה בבוקר אפור בעיר אחרת, זרה, הולידו בתוכי אהבה גדולה שלא נעלמה גם אחרי ארבעה חודשים של נסיעה יומיומית רצופה.

אנחנו תחנה קטנה.

תחילתו וסופו של קו פרברי שעובר דרך העיר הגדולה.

אותם אנשים, אותם פרצופים, לעיתים רחוקות מצטרפים אנשים חדשים, באופן חד פעמי או קבוע.

הכרות שמתחילה עוד על הרציף ובישיבה צפופה ברכבת עצמה.

חיוך שמתגנב לו , מילה פה ושם , קיטורים על הרכבת ולפעמים גם מעבר.

אותם הריטואלים.

אלו עם העיתונים.

ואלו שמדברים בטלפון (מישהו אמר, פמה? ).

אלו שקוראים ספרים (מישהו אמר , פמה) .

ואלו שמסתכלים מבעד לחלון, בוהים , רואים לא רואים את הנוף הקבוע שנוסע וחולף מבעד לחלון.

אלו שעם חברים.

ואלו שעם עצמם.

אלו שישנים.

ואלו שמתאפרות בפרטיות האינטימית שהן יוצרות להן בתוך קרון מלא אנשים.

לפעמים צפוף.

לפעמים מרווח.

לפעמים הרכבת יוצאת בזמן.

לפעמים לא.

לפעמים היא טסה , בין גבעות ובין שדות.

לפעמים היא זוחלת.

לפעמים שוכחים להוריד מחסום זה או אחר ואז אנחנו מחכים ורואים את המכוניות טסות על הכביש ולא להפך.

לפעמים היא עומדת ומחכה לחברתה שתגיע לאותו "מפגש רכבות" מסתורי ועלום עליו מודיע הכרוז.

לפעמים היא מגיעה בזמן .

לפעמים היא מאחרת.

אבל בשבילי יש בה, עדיין ולמרות הכל, קסם.

אני תמיד אוהב רכבות, אמרתי לאיש ההוא ,

אז אני רכבת, ענה לי.

האיש ההוא כבר לא איתי, אבל אני יודעת שתמיד אוהב רכבות אפילו אם הן לעיתים

מאכזבות...

ישנתי עמוקות שעות רבות.

התעוררתי.

ושוב אני דולקת כאבוקה (כמאמרה של גמאמא)  במרץ ואנרגיות ומפזזת כאילו אין מחר.

יש משהו נעים מאוד בשכונתיות.

במרכז מסחרי קטנטן שמורכב ממנימרקט, פיצוציה, שתי מספרות , חנות בגדי ילדים , פיצריה, המבורגריה, חנות כלי כתיבה/עיתונים/מתנות לילדים שיש להם יום הולדת, וכמובן, הקונדיטוריה שהיא גם בית הקפה.

יש משהו שלו ומרגיע בלשבת במקום בו מכירים אותך, יודעים איך אתה שותה את הקפה וכבר מגישים לך את הלחמניה המתוקה שאת אוכלת יחד עם הקפה, משוחחים שיחות קטנות על דברים שלכאורה אינם חשובים אבל בצעם הם הדברים שמרכיבים את חיינו.

רגליים על הכסא, מקומון חינמי מחנות העיתונים הסמוכה, מחליפה מילים פה ושם עם האנשים שעוברים, לעיתים רק מחייכים.

מבקשת מהירקן שישמור לי משהו, מזכירה לקצב מהמינימרקט שעוד מעט אני באה לקחת את הבשר שהכין לי , שותה את הקפה לאט.

שותקת.

אפילו המחשבות נדדו למקום אחר.

עצלות נינוחה של בוקר שישי.

רק אני עם עצמי...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של דברים קטנים שמהווים מכלול גדול...

( * כמובן, הייתי חייבת לתת את אותה הכותרת. והפעם נכונה (תודה למתקנים). עוד יחשבו, חלילה,  שאני לא יודעת עברית... ).

פתאום.

כאילו מישהו סגר את המתג.

כאילו הוציא את חוט החשמל מהשקע.

בבת אחת

אָפָס

ותש

כוחי,

והעייפות אחזה ולפתה את

גופי

ורוחי,

עד כי הייתי

צריכה

להוציא אותה מתוכי,

במין יללה ,

בכי קטן,

של מישהו שנזקק פתאום

לחיבוק...

ורציתי בכלל לכתוב על העובדה שסוף סוף אזרתי אומץ (ודוקוא בעידודה של מוניקה) ולאחר כמעט שנתיים של דחייה, הזמנתי תור לכירורג וגם לממוגרפיה.

ישנם דברים שאני פשוט מעדיפה לטמון את ראשי בחול...

ועכשיו, אאסוף את חלקי גופי ואלך לקחת את סג"מ הבית מתחנת הרכבת ואת תיכוניסט הבית מבית חברתו.

ילדים  זה שמחה...

גדולה...

פמה עייפה עם חיוך קטן...

(ורוח שטות גדולה כנראה... )

(ובכלל לא ברור לי אם המילה שבכותרת עברית נכונה היא, ותסלח לי האקדמיה ללשון עברית, אבל כך בדיוק אני מרגישה וכך אני כותבת...)

אמרתי למוניקה כשאני משתדלת מאוד לשמור על קול שליו וארשת פנים עניינית ורגועה.

כי אם כבר מאשימים אותי במשהו, לפחות כדאי לתת לי את הפריבילגיה להיות כזאת.

זה היה חלק מריטואל הבוקר הרגיל שהיה היום כפול ועם ריבית לאחר שאתמול, משום מה, היא חסכה ממני את הערותיה.

וכמובן, שרוב הערותיה הן ממקום שבו היא צריכה להרגיש שיש לה שליטה מוחלטת על כל הסובב אותה , אחת היא אם זה קשור באופן ישיר לתחומי עיסוקה או לא.

לסיטואציה הזאת, של הערות בלתי פוסקות ואפילו אם הם נאמרות בטון שקט ובחיוך לעיתים,  יש יכולת להיות מעיקה ומטילת אימה ברמות שאי אפשר לתאר.

זאת כמו חרב דמוקלס שמתנדנדת מעל הראש.

אני יודעת.

הייתי שם , בעבר.

אצל הגמד המתעלל הסדרתי.

וזה חנק , העיק ודיכא אותי עד עפר בצורה שכבר איבדתי כל אמון ביכולת המקצועית שלי, איבדתי אמון בעצמי.

ופחדתי.

פחדתי פחד עמוק ובסיסי.

שהחרב תיפול ובבת אחת תיקטע את החוט שקושר אותי לעבודה.

את החוט שקושר אותי אל עצמי.

והפחד היה כל כך חזק שבסופו של דבר, כדי להציל את שפיותי נאלצתי להאחז בצורך של א. הצעיר באותם הימים ולומר שאני צריכה להיות לידו ולכן עלי ללכת משם.

והלכתי.

והיום, מהמקום שאני נמצאת בו, אני אחרת.

הפחד לא שולט בי יותר , וכך אני יכולה לענות לה בחביבות ,  באופן ענייני ואסרטיבי, ללא תוקפנות שבאה מתוך פחד , אלא בבטחון שבא מתוך הכרת ערך עצמי מקצועית ולא רק, לעמוד על שלי כשצריך וגם לוותר במידת הצורך.

ומתוך אותה יכולת לעמוד מולה, אני רואה את מי שלא יכול ואת הפחד שעולה שם ולאט לאט מכריעה אותה...

אז לא הייתי עצלנית היום.

אולי מחר...

(והדוקטור חוזר מחר.

בזמן. בדיוק בזמן...)

ובמחשבה נוספת אני יודעת שבעצם  כל כך קשה להיות היא...

גם במקום שיש בו טוב רב כל כך עבורי וגם עבור האחרים, מנשבות לעיתים רוחות רעות שמצליחות להכנס , דווקא בגלל הרגיעה ששורה על המקום ההוא בימים הללו, כשהאנשים המנהלים אותו נמצאים הרחק מכאן.

והרוחות הרעות באות, כמו במקרים רבים, דווקא מתוך כוונות טובות במהותן, אבל העשיה שלהן, הנסיון להוציא לפועל את הדברים הופך אותן על פיהן ומביא לעיתים לרצון פשוט להשליך משהו על מישהו וללכת...

והיום דווקא החל בטוב, כשלמוניקה (שהיא לא באמת מוניקה וממש לא לוינסקי) לא היה שום דבר להעיר לי הבוקר, בניגוד מובהק לרוב מוחלט של הבקרים כשהיא מצליחה לתפוס אותי עוד בעומדי בדלת ולפצוח בחביבות, במבטא בריטי מוקפד, ברשימת טענותיה והערותיה שאותן הספיקה לגבש בשעה שהיא מגיעה למשרד לפני.

הדבר נדיר כל כך עד כי שאר עובדי המשרד היו בטוחים שהיא פשוט לא מרגישה טוב.

היא בריאה כמו שור.

אבל אם לא היא ישנם אחרים למלא את מקומה ולאו דווקא במשהו שקשור אלי אלא בכלל, להתנהלות של המקום , שבימים אלו עובר למעשה משלב של מקום בהקמה, על כל החינניות והבראשיתיות של העניין , למקום שהולך ומתבסס וצריך לגבש לעצמו נוהלי עבודה ברורים ומסודרים .

וכולם בעצם רוצים לתרום , וכולם רוצים להיות מעורבים ומרוב רצון טוב מתחילה לבעור קלחת שכולם בוחשים בה  ולתבשיל יש טעם לא ברור ומשרה אי נוחות.

ובשלב מסויים הרגשתי שאני קרובה לצרוח על מישהו  ובסוף יצאה ממני נביחה וגם יצאתי החוצה בסערה כדי לעשות דבר מה ואחר כך התברר לי שמישהי יצאה אחרי וחיפשה אותי כדי לנסות ולהבין.

ולהרגיע.

וככל שהיום התקרב לסיומו הרגשתי איך אני מסתגרת בתוך עצמי, הופכת לאדם א- סוציאלי שכל מה אני רוצה שפשוט יעזבו אותי לנפשי עד שאחזור מ"שם",

להיות כאחד האדם,

להיות פמה...

(ותודה לאל על הסמים החוקיים, על האנדורפינים... )

מטופפת על עקבים גבוהים כאילו היו נעלי ספורט של נייקי לפחות,

מטריה פרוסה מעל

מעיל (קליל - עדיין לא מעיל חורף, מוקדם לי מדי) נפרש לצדדים,

מים זורמים מעל

מים זורמים מתחת.

מזנקת בקלילות של אצנית משוכות

מעל לשלוליות גדולות ,

רצה כאילו חיי תלויים בכך

ואם לא חיי, לפחות השעון במשרד.

שועטת פנימה לתוך התחנה,

חוטפת את התיק מידי הבודק הבטחוני,

מעבירה כרטיס,

טסה במעלה

המדרגות

הנעות,

מזנקת פנימה,

מוצאת מקום.

מתיישבת.

עכשיו אפשר לאסוף מחדש את הנשימה

הנעתקת.

שקט.

פמה הגיעה לרכבת...

(הד"ר עדיין בחו"ל.

שֶקֵט.

שַקֵט.

שֵ קֵ ט...)