זה חייב להיות חוק לא כתוב,
שברגע שאתה מחליט להפסיק לדבר על משהו, אנשים ויבאו וידברו עליו במקומך.
זה כבר ממש לא אני, את פשוט נמצאת בכל מקום.
להתחיל לגרד אותך מכל היבט בחיים שלי, למי יש כוח?
אז אני פשוט משאירה אותך שם, כי זה יותר נוח לאותו רגע.
אני נשענת אחורה ואומרת לעצמי "מחר, מחר אני אתחיל" אבל לא באמת מאמינה בזה.
אני יודעת שאני אגמור בתור דבה ששוקלת 330 קילו,
שלא טורחת להקים את עצמה מהספה במשך עשור,
עד שאני והספה נתאחד בגלל הלחות והעובדה שאני מחרבנת על עצמי,
כי אם אין לי כוח להתחיל ולקלף אותך החוצה, למה שיהיה לי כוח לקום מהספה.
אז כל יום שעובר אני והספה רק הופכות לחברות הכי טובות,
היא מקבלת אותי כמו שאני,
תמיד מקשיבה ותמוכת, אף פעם לא שופטת אותי.
עד שהעור שבתחת שלי כבר מתחיל להירקב תחתיי ואני מתחילה להסריח.
עכשיו גם אם אני רוצה אני כבר לא יכולה לקום.
help, i have done it again
i have been here many times before
i hurt myself again today
and the worst part is there's no-one else to blame
ouch, i have lost myself again
lost myself and i am nowhere to be found
yeah i think that i might break
lost myself again and I feel unsafe
כינוי:
.inbalz
בבלוג זה
בכל הבלוגים
