באותה תקופה רציתי רק לבלות.
לשכוח מכל השטויות, החובות, החוקים, האיסורים וההגבלות.
להתפרק קצת, להשתחרר.
אני חושבת שזו הייתה מעין תקופה של חופש, אחרי כל השנים בהן הגבלתי את עצמי ויצרתי לעצמי תדמית "מכובדת".
כזאת ילדה טובה שאין שום דבר רע להגיד עליה, כזאת שהדודים יגידו להורים "אנחנו בטוחים שיש לכם ממנה רק נחת".
קבעתי לעצמי עקרונות וחיפשתי את האהבה האמיתית. לא התפשרתי על שום דבר. רק הדבר האמיתי. הרגש הזה, הנכון כל כך, שידעתי שכשהוא יבוא- אני אדע.
ואז הוא בא.
הוא היה כל כך מושלם והוא היה כזה מדהים... הרגשתי שאני נמסה, כל דבר שעשיתי חשבתי מה הוא יגיד מה הוא יחשוב וניסיתי לשדרג את התדמית שלי- ניסיתי לנחש מה הוא אוהב ומה הוא יעדיף.
הייתי מזויפת, רק עדן הבינה אותי באמת, רק עדן הכירה אותי באמת.
רק עדן אהבה אותי באמת.
בעולם כל כך מזויף, אגואיסטי וצבוע.
כן, גם אני הייתי מזויפת. אבל הייתי תמימה. לא, לא כמו שניסיתי לעשות את עצמי, תמימה כזאת מתוקה וילדותית... הייתי תמימה באמת. מבפנים.
במובן מסוים, התדמית שניסיתי ליצור לעצמי, באמת הייתה אני. אבל אחרי שהגדרתי מי אני בדיוק, התחלתי לעשות דברים שיתאימו ל"מי שאני".
לא נתתי לעצמי להתפתח, ובסופו של דבר נהייתי צבועה, כי השתניתי אבל עדיין הייתי תקועה עם התדמית הקודמת.
אחר כך אמרה לי עדן שהייתי סתם ילדה מפוחדת שמנסה להתמודד עם המציאות שגילתה שהיא לא כל כך יפה כמו שחשבה. שפחדתי להשתנות ולהפוך להיות כמו אותם האנשים שפעם חשבתי שהם באמת מי שהם מנסים להציג את עצמם.
לא, לא תמיד הייתי כזאת פסימית. הייתי פעם אופטימית. האמנתי באנשים, לא חשבתי שהם מסוגלים לפגוע ככה.
לא חשבתי לעצמי שהם כאלה אגואיסטים, אני לא הייתי מפנה אליהם את גבי לעולם.
אך למדתי להכיר אותם. וכשלמדתי להכיר אותם הייתי כל כך אבודה, ילדה קטנה בעולם עוין, בעולם בו דברים הם אף פעם לא כפי שהם נראים.
ילדה שעוד לא התבגרה.
שלא רצתה להתבגר.
שלא הסכימה לקבל את המציאות החדשה, ניסתה לאחות את שברי אשליותיה, לנפח מחדש את הבועה.
וכשנוכחה לדעת שלא תוכל להחזיר את גלגלי הזמן, בנתה חומה.
הגנה על עצמה, כלאה את נשמתה בגופה.
והגוף הוא הכלא הנורא ביותר.
וכשפגשתי אותו עוד הייתי תמימה. אהבתי אותו כל כך, כמו שלא אהבתי מעולם, באמונה התמימה של אותה הילדה, באהבה ובמסירות מוחלטת.
הוא היה בשבילי הכל, עקבתי אחרי כל מה שהוא אמר או עשה, ואם הוא היה מתייחס אליי... הייתי מרחפת שבוע שלם.
אפשר לומר שהערצתי אותו, וזה היה מוזר כי מעולם לא הערצתי איש בחיי.
אהבתי אנשים. אבל אף פעם לא חשבתי שקיים אדם מושלם.
לא, לא חשבתי שהוא מושלם, הייתי מודעת טוב מאוד למגרעות שלו. אבל גם המגרעות שלו נראו לי כמעלות. הוא היה פשוט מיוחד.
עד היום אני חושבת שהוא מיוחד. אני לא אוהבת אותו יותר, זה עבר, אבל אני יודעת שזו הייתה אהבה אמיתית.
זו הייתה שנה של חלומות והזיות. כל חיוך שלו, כל מבט נתן לי תקווה חדשה.
זה היה נמשך ככה כל השנה אם עדן לא הייתה משכנעת אותי לעשות משהו.
עדן הייתה הבן אדם האמיתי היחיד שהכרתי, טוב בדיעבד היא באמת הייתה היחידה שבאמת התכוונה למה שאמרה ובאמת הייתה מי שחשבתי שהיא.
היא לא עשתה את עצמה ולא בנתה לה תדמיות, היא פשוט הייתה עצמה בלי בלבולי מוח מיותרים ובלי בלגאנים, היא הייתה ותמיד תישאר עדן שהכרתי.
שלא פחדה להגיד מה היא חושבת, שלא פחדה לעשות מה שהיא רוצה בלי חשבון, שלא פחדה לעמוד על העקרונות והזכויות שלה, שלא פחדה להודות בפני עצמה ובפני כל העולם שהיא לסבית אבל כן פחדה להרוס חברות מדהימה שנמשכה כמה שנים טובות בגלל זה.
אז התחלתי איתו.
זה היה מוזר, מעורפל, כאילו מתוך הזיה. לא האמנתי שאני באמת עושה את זה.
מה שקרה אח"כ כמו נמחק מזיכרוני. אני מניחה שהדבר הזה שנתן לי את הכוח לספר לו הכל גם מחק ממני את הכל לאחר מכן.
אני רק זוכרת שהסכמנו לנסות. וחיוך.
חיוך קטן, מושלם, מדהים, שהוציא ממני את כל האוויר בשנייה.
אני זוכרת שחשבתי אז, שסוף סוף דברים מסתדרים לי כמו שצריך. ואולי עכשיו הכל יהיה בסדר. עצמתי את עיניי. עדן, לחשתי, תודה תודה תודה. אני חייבת לך.
הכל הלך ממש מצוין זמן מה.
זו הייתה תקופה חלומית, עברתי ממקום למקום בריחוף וחיוך מטופש היה דבוק על פרצופי באופן קבוע.
לא הפסקתי לחשוב עליו לרגע והרגשתי שיש לי כל כך הרבה מזל...
כשחושבים על זה, זה היה ברור שזה לא יימשך זמן רב. דברים טובים תמיד נגמרים בסופו של דבר. במיוחד דברים טובים מדי.
קמתי בבוקר בגלל קרני השמש שחדרו מבעד החלון הסגור למחצה וסנוורו את עיניי.
זה היה מוקדם מדי, אני לא רגילה לקום לפני 9 לפחות.
הלכתי, עדיין מסוחררת, אל המטבח להכין קפה. פתאום דפקו בדלת.
שפשפתי את עיניי בישנוניות ונעצתי מבט כועס, קצת מבולבל עדיין בדלת. מי בא אליי ב5 בבוקר?
פתחתי את הדלת. הוא עמד שם. לרגע חשבתי שאני עדיין חולמת.
מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם? שאלתי ללא קול.
הוא הסיט את שיערו השחור לצד וחייך חיוך נבוך. אמר לי שאני יפה בבוקר. מכינה קפה? שאל ואח"כ ביקש כוס גם בשבילו.
ישבנו שנינו אחד מול השני במטבח הקטן שלי, לוגמים מהקפה ולא מורידים את העיניים אחד מהשני.
היינו ביחד כמעט שבועיים.
בעצם, רק יצאנו פעמיים.
זה לא היה צפוי ומאוד מפתיע. לא שאיכפת היה לי שהוא בא, שמחתי לראות אותו כדבר הראשון שאני רואה בבוקר.
הוא סיפר לי שהוא לא הצליח להירדם בלילה, ובסופו של דבר אחרי כמה שעות טובות הוא החליט לצאת החוצה לסיבוב ומצא את עצמו מול הדלת שלי.
סיימתי את הקפה, והבטתי על עצמי לרגע. מההתרגשות והבילבול לא שמתי לב שאני עדיין בפיג'מה. מהמבט שלו הבנתי שהוא כן הבחין.
הסמקתי, וביקשתי ממנו לחכות במטבח בזמן שאני מחליפה בגדים.
עמדתי מול הארון מנסה להחליט מה ללבוש כשלפתע הרגשתי את עיניו סוקרות אותי מכף רגל ועד ראש, מתעכבות קצת על אזורים מסוימים.
הסתובבתי והבטתי עליו במבט שואל.
הוא הרים אט אט את מבטו אל עיניי. קפאתי במקומי, הלב שלי התחיל לדפוק במהירות והרגליים שלי איימו לקרוס. הרגשתי כמו דמות פתאטית למדי מרומן זול במיוחד שקניתי בשבוע שעבר מחנות ספרים יד שניה.
תירגעי, ציוויתי על עצמי. מספיק, תשתלטי על עצמך. לא עומד לקרות פה שום דבר.
הוא התקרב אליי לאט, כל נשימה ארוכה מלווה בדפיקות לב חזקות שהגיעו עד לאוזניי. הוא הסיט את שיערי הפרוע עוד מהשינה אל מאחורי אוזני, קירב את ראשו אל ראשי ונשם אותו עמוקות.
לאט לאט, בעדינות, הסיט את ראשו אל צווארי מרפרף עליו בשפתיו ברכות בעוד ידיו נחות על כתפיי.
עצמתי את עיניי, מתמכרת להרגשה של שפתיו על עורפי, מנשקות את צווארי ועולות לאט אל אוזני. הוא המשיך לנשק כל איבר ואיבר בפניי, מצח, אף, עיניים, צוואר, ונעצר בשפתיים.
ידעתי שאני כבר לא אוכל לעצור את עצמי. מכאן אין דרך חזרה.
אבל לא היה לי איכפת. רציתי אותו כל כך, כרכתי את ידיי סביב צווארו הבטתי בעיניו הכחולות הכהות לרגע, ואז עצמתי את עיניי וקירבתי את שפתיי אל שפתיו.
המשך יבוא.. אני מקווה
אגב,
הסיפור נכתב מזמן
ההמשך בטח יהיה שונה ממה שתכננתי לפני שנה או שנתיים
והסגנון ישתפר,
אני מבטיחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
