יש לי חבר שנהג לתאר את הטרגדיה של השמאל הישראלי במשפט הבא: "הבעיה של השמאל בישראל, היא שהוא אינו נמדד על פי הקרבה לקארל מרקס אלא על פי הקרבה ליאסר ערפאת".
ערפאת כבר מת (ובבניין ירושלים ננוחם), אותו חבר הפך בינתיים לקפיטליסט קיצוני, אני עצמי – איני מודד את הסוציאליזם שלי על פי מרקס ומעולם לא הייתי מרקסיסט, אבל התובנה הפרובוקטיבית הזאת חיה ובועטת ואקטואלית ואמיתית, היום יותר מתמיד. לא בכדי, העיתונאי נחמיה שטרסלר, שמילטון פרידמן נמצא הרבה משמאל לו, נחשב במקומותינו ל"שמאלן", בשל עמדותיו היוניות בסוגיות חוץ וביטחון.
השיח השמאלי בישראל, הולך ומקצין למחוזות פוסט ציוניים. דוגמאות לכך הן ההתייצבות לצד תופעות כמו ההגמוניה הפוסט ציונית בחלקים של האקדמיה הישראלית, ההתייצבות לצד הקרן החדשה לישראל שספגה ביקורת חריפה על תמיכתה בגורמים אנטי ישראליים, כמו משתפי הפעולה עם גולדסטון, והניסיון להשתיק כל ביקורת עליהם ולרדוף את משמיעי הביקורת. המחאה המזויפת על הצעת השינוי בחוק האזרחות (המיותרת כשלעצמה) הינה מופע קיצון, של אימוץ טרמינולוגיה אנטי ציונית, המציגה את החיבור בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית כ"גזענות", "פשיזם" ו"כהניזם".
קראתי לאחרונה את ספרו של בועז נוימן "תשוקת החלוצים". בספר זה, העמוס במאות ציטוטים מכתביהם של חלוצי העליה השניה והשלישית, באה לידי ביטוי אהבה עזה לכל רגב מרגבי אדמת א"י, ותשוקה פיסית ממש לאדמת המולדת. וחשבתי בלבי, מה תאמר הגות ה"שמאלנות" בישראל על הטקסטים הללו, של מייסדי תנועת העבודה הציונית? הרי השיח הציוני החלוצי היה מוקע היום כ"גזענות פשיסטית", "פטישיזם של דם ואדמה" ושלל קלישאות מסוג זה. אבל אותם חלוצים, שהקימו את הסתדרות העובדים, את קופת חולים, את שכונות העובדים, את המושבים והקיבוצים, הם שמאל אמיתי. איך מתחבר שמאל עם ביטויי תשוקה וכמיהה של אותם חלוצים להרוות את אדמת מולדתם בזיעתם ודמם?
ה"שמאל" בחברה הישראלית היום אינו יכול להתחבר לכך. אולם אותם חלוצים הם היו השמאל האמיתי בישראל. אותם חלוצים יצאו למסע לשלמות חברתית ולאומית. המסע טרם הושלם, הצועדים טרם הגיעו ליעדם, אך היום נחוצה רוחם יותר מאי פעם בעבר. קימומו של שמאל ציוני שימשיך את המסע, הוא אתגר גדול. האם יש מי שיענה לאתגר ויציב אותו בפני אחרים?
****
מי שנענה לאתגר הזה הוא רועי ירום, במסתו "השמאל הציוני". רועי הינו אדם צעיר, אנונימי בציבוריות הישראלית, אך כל מי שיקרא את המסה יבחין בפוטנציאל הטמון בכותב, לא רק כאידיאולוג וכאדם היודע להתנסח היטב, אלא כאדם מקורי שגישתו שוברת מסגרות וקופסות, וככזאת היא מטלטלת את הקורא ומחייבת אותו לחשוב ולבחון את האמיתות המקובלות והלעוסות עד לזרא בשיח הישראלי.
רועי שובר את השבלונות המוכרות אודות החלוקה בין שמאל לימין. אין הוא עושה זאת באמצעות הבחנה בין "שמאל חברתי" ל"שמאל מדיני", ואמירה שניתן לדגול בעמדות של שמאל חברתי וימין מדיני ולהיפך. נהפוך הוא, רועי מציג שלמות של שמאל ציוני, שבה דווקא האקטיביזם הלאומי הוא ביטוי אמיתי לגישה שמאלית, יחד עם אקטיביזם חברתי. הוא מסביר מדוע ההסתייגות בשמאל הישראלי מפטריוטיות יהודית (להבדיל מפטריוטיות ישראלית) אינה רק טעות טקטית המרחיקה מהשמאל את הציבור שאמור היה להיות בן בריתו הטבעי – ציבור הפועלים והשכבות העממיות בחברה הישראלית, אלא אי הבנה יסודית של מהות השמאל הציוני האמיתי. הוא מציג את ההסתגרות האליטיסטית של מחנה השמאל ובעיקר את הניכור שלו מן השכבות החלשות, כביטוי להתרחקות המהותית והיסודית שלו מהרעיונות האמיתיים של השמאל בכלל והשמאל הציוני בפרט. ההתרחקות ממאבק אמיתי למען צדק חברתי וההתרחקות מהמאבק הלאומי המתבטא באהבת מולדת ופטריוטיות צרופה – חד הן, מאחר והאקטיביזם החברתי והלאומי חד הוא. החוזה החברתי, שהוא יסוד מחייב את החברה ואת הפרטים בה, אמור היה להיות הדגל של השמאל, ואילו אצלנו השמאל הוא המבטא את הפיכתנו ל"חברה של אינדיבידואלים, בה הקידום האישי תמיד מקבל עדיפות על פני התרומה לקהילה או למדינה". לא בכדי, ההתרסקות הזאת היא הן במחויבות החברתית והן במחויבות הלאומית, כי אין להפריד בין השניים. וכשרועי קורא "להפוך מחדש מחברה של יחידים לחברה סולידרית, בה כל פרט מבין את אחריותו כלפי האחר", ולהנהיג כלכלה שהערכים מווסתים אותה ולא להיפך, אין קריאה זו מנותקת מהמחויבות לארץ ישראל ולעם היהודי. לא זו בלבד שהמחויבות החברתית והמחויבות הלאומית אינן סותרות זו את זו – הן גם אינן שתי מחויבויות נפרדות המשלימות זו את זו. לשיטתו של רועי – מדובר במחויבות אחת. משפט המפתח של המסה, בעיניי, הוא ש"לא ניתן להפריד בין המסע לשלמות חברתית למסע לשלמות לאומית. על מנת שאחד יתקדם גם על השני להתקדם".
לפני חודשים אחדים התפרסם מניפסט "השמאל הלאומי", המתוקשר היטב. עצם הרצון של מנסחיו לשבור את ההבחנה הדיכוטומית בין שמאל ולאומיות נשמע מבטיח, ואכן היו במניפסט הזה אמירות מקוריות ושוברות קונבנציות. אך בסך הכל היה זה מסמך מאכזב – הן ברדידותו ושטחיותו, בהפגנת הבורות שלו, והן במסריו הפשטניים להחריד שלמעשה אין בהם כל אמירה מקורית, חדשנית. ובעיקר, זהו מסמך ציני, מתנשא, מנוכר לחברה והמסר המרכזי שלו הוא של שנאה יוקדת כלפי ציבור המתנחלים; זהו מניפסט מתנחלופובי. אם להצביע על ההבדל המהותי הבולט בין מסמך "השמאל הלאומי" למסמך "השמאל הציוני", הוא בעניין הזה – "השמאל הלאומי" הוא רווי שנאה ואילו "השמאל הציוני" רווי באהבה; אהבת האדם ואהבת ישראל.
המסה "השמאל הציוני" נכתבה בעקבות מניפסט "השמאל הלאומי" וכתגובה עליו. אין הוא מוזכר במסה, אך מבנה המסה מתכתב עם האמור בו אחד לאחד. אף על פי שאין זה מאמר פרוגרמטי במבנהו, אלא מעין מאמר תגובה – הוא מניח תשתית ערכית ואידיאולוגית רעננה, של התחדשות השמאל הציוני וחזרה לערכי תנועת העבודה, הערכים שעמם בנו החלוצים את הארץ ועמם הקימו את המדינה. יש בו התחברות לשורשי תנועת העבודה הציונית, מתוך מבט קדימה החותר ליצירת חברת מופת, המהווה אור לגויים, "מדינת סגולה הראויה לעם סגולה", כפי שחזו מייסדי תנועת העבודה. יש בו קריאה לפרט – לחידוש המעשה הציוני וההגשמה הציונית, ליצירה והתחדשות יהודית רוחנית, להירתמות מחודשת של הדור הצעיר לעשייה חינוכית, ביטחונית והתיישבותית.
כשקראתי את המסה, חשתי שלטקסט הזה אני מצפה שנים רבות. עם זאת, אין פירוש התלהבותי ממנו – הסכמה עם כל הכתוב בו.
אני מסכים עם הקריאה לחידוש הברית הטבעית בין השמאל הציוני לציונות הדתית. עם זאת, דומני שאת איזמל הביקורת בו ניתח רועי בחדות את השמאל הישראלי ואת הימין הישראלי הוא השמיט כאשר עסק בציונות הדתית. כן, גם אני רואה בציונות הדתית זרם בריא וחזק, שגידל נוער ערכי המחויב להגשמה וחלוציות ציונית. אני גם שותף לחששו של רועי מההתרסקות של מחנה זה. אולם בעוד חששו של רועי מהתרסקות זו נובעת מ"המתקפה שלוחת הרסן כנגד מוסדותיו, חומותיו, ההתיישבות שלו ועצם הלגיטימציה שלו", אני רואה את הבעיה המרכזית של הציונות דווקא בתוך תוכה – ההקצנה במחנה לעבר פנאטיות, שנאת ערבים, בוז לערכי הדמוקרטיה וזילות החוק והמשפט. הביטוי המכוער והבזוי ביותר לתופעה זו הוא "תג המחיר" – יציאה לפוגרומים נגד פלשתינאים בתגובה לפעולות אכיפת החוק של צה"ל והמשטרה.
חידוש הברית הטבעית מחייבת את הנהגת הציונות הדתית לעמוד בראש החץ של מלחמת חורמה בתופעות הללו. הבעיה היא שאבות הטומאה הזאת הם חלק מהנהגת הציבור, כמו למשל הרב דב ליאור. חידוש הברית ההיסטורית מחייב חשבון נפש והסקת מסקנות בתוך כל אחד משני המחנות, ותחיה רעיונית ציונית בכל אחד מהם.
אני שולל גם את הזלזול של רועי בבעיה הדמוגרפית. אי אפשר לדבר על המסע אל השלמות כאל מסע שמיימי המנותק מן המציאות הארצית. המציאות הדמוגרפית ביהודה ושומרון אינה מאפשרת מימוש שלם של הערכים החברתיים והלאומיים. מימוש מלא של זכותנו על ארץ ישראל מחייב מתן אזרחות מלאה לפלשתינאים באותם שטחים וגם אם מגזימים מי שטוענים שבכך יאבד הרוב היהודי – אין אפשרות לממש את החזון הציוני כאשר הרוב היהודי אינו מוצק ומאסיבי. שלטון על הארץ כולה ללא זכויות אזרח לפלשתינאים, נוגד מניה וביה את ערכי חברת המופת אליה שואף רועי.
רועי נמנע מלהציג דרך מעשית להתמודד עם בעיה זאת. הוא משאיר אותה פתוחה, אולי מתוך רצון לנתק את שיח השמאל / ימין מהביצה של סוגיית השטחים. אולם אי אפשר להתחמק מאחריות להציע פתרון. כאשר צד אחד מציע פתרון שלם של נסיגה לקווי 49' ו"סיום הכיבוש" ומולו מוצג הפתרון של ארץ ישראל השלמה, התוצאה היא ריק רעיוני והעדר אלטרנטיבה אמיתי. חתירה לשלמות מחייבת הצגת פתרון שיש בו מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל, תוך מינימום שליטה על העם הפלשתינאי ומינימום הכלת הפלשתינאים בתוכנו.
יגאל אלון היה הראשון שהציע הצעה כזו בתכנית אלון, ולאחר מכן הוצעו רעיונות נוספים ברוח זו, כמו תכנית השדרה הכפולה ותכנית הדרך השלישית. זה הכיוון המעשי, שגם אם אינו מגיע למימוש מלא של השלמות החברתית והלאומית, הוא הביטוי הריאלי למסע אל אותה שלמות. והרי שמאל ציוני אמיתי אינו יכול להתנער מאחריות לריאליה.
אך גם אם אני חלוק על חלק מן הדברים שרועי כתב, אני רואה במסה שלו משב רוח רענן בשוק הרעיונות הישראלי, שעשוי להיות מסד לחשיבה מחודשת ולשידוד מערכות ערכי בחברה הישראלית.
* אתר המכון לאסטרטגיה ציונית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
