סיוקי

גימלים...כרגע אני על תקן גימלים כבר דיי הרבה זמן. אני אוהבת את ההרגשה של החופש אבל עם זה אני יודעת שזה זמני וזה מפחיד אותי.

אני פראנואידית ומפחדת כל הזמן. לא ברור כל כך ממה הפחד באמת באמת נובע וזה גם מפחיד אותי.

הכל מפחיד אותי, הכל כל כך גדול. ולמרות הכל אני אנצח במאבק שלי ולא אכשל! אני אשיג את מה שאני רוצה גם אם בקיצוניות ,כאב לב וראש.

אני חייבת למתן את הזעם שיש לי...כלפיי כולם. אני זועמת, עצבנית ומרססת רעל. יש לי התקפי זעם כשמישהו בטעות נצמד אלי באוטובוס או כשמישהו אומר מילה אחת

שלא מתאימה לי. ואין תהליך מחשבתי בראש, הזעם פשוט פורץ מתוכי ואין לי דרך לעצור את זה. אני אפילו לא מודעת אליו.

ובא לי להתגבר ולהפסיק לחשוב על זה! נמאס לי שזה מככב לי במחשבות. בטוח יותר ממה שצריך. ובא לי לדעת הכל ומצד שני אני לא רוצה לדעת כלום.

כי אני מפחדת מהידיעה וגם מהחוסר ידיעה. זה מטריף לי ת'שכל שאני לא יודעת להחליט מה אני באמת רוצה ואני כבולה בתוך רצונות של אחרים (ככה זה לפעמים).

ובא לי לפרוץ החוצה ולהראות לכולם מי אני באמת ולא להיות כל כך שקטה וסגורה כלפיי העולם, אבל אני פשוט לא מסוגלת..אני מפחדת.

אני מפחדת...

אני חייבת לדבר

להוציא את כל מה שיש לי בקיבה, בלב ובראש.

הכל!

רק אז אולי תיהיה לי רגיעה באמת.

אני כל כך רוצה להקיא..אני בולימית נפשית. איכס.