נמאס לי מהמושג הכללי הזה שקוראים לו צבא.
יש לי בעיה איכפת לי מדי, זאת בעיה שרודפת אותי לאן שאני לא הולכת ולאיפה שאני לא מגיעה.
עכשיו שאני בענף שכולו התחלף, כל החיילים שהיו איתי כשהגעתי לענף השתחררו ואני נותרתי עם כל החדשים ועם אף אחד מהם לא מצאתי את מקומי. צר לי לומר ואני לא מרגישה מתנשאת לומר את זה, אני היחידה שיש לה טיפה שכל בראש. כל אחת שם ערסית ממוצעת בלי גינונים, וולגרית וטיפשה.
אז נכון, זאת הכללה גסה מאוד להגיד שכל מי שבאה מהדרום היא פרחה טיפשה. אבל הנה, ככה נראה הענף שלי שמורכב מכל הדרומיות הטיפשות.
וזה לא שאני כזאת בררנית, אני יודעת להסתדר עם המון סוגים של אנשים ואם תשאלו את החברים שלי, הם יגידו שאני אדם מאוד חברותי גם כלפיי אנשים שאני לא מכירה. לדוגמא, עידו הנהג של בני (המפקד שלי) הוא ערס לא קטן, אבל אני מתה עליו! ממש מסתדרת איתו ורק צוחקת בחברתו. היום הוא ראה שאני עצובה אז ישר הוא שאל אותי:"נסיכה שלי, למה את עצובה?" וראה איך אני מתמוגגת מהמילים האלה. הוא ממש יודע ללחוץ לי על הנקודות הרגישות. כפרות עליו.
זה מכעיס אותי כל כך, כי אני לא מסוגלת שאין לי עם מי לדבר, שאף אחת לא מגיעה לרמה שלי.
אני מסתובבת סחור סחור, הולכת מצד אחד לצד אחר ועולות לי דמעות בעיניים, אני לא מצליחה להבין למה איכפת לי כל כך. למה אני לא יכולה לשבת בשקט ולהסתדר עם מה שיש?
אני חייבת לעשות על זה סצנה, להגיד את כל מה שיש לי בראש (ואלה דברים מעליבים, שלא תטעו לרגע). המפקד שלי אומר לי :"את קובעת את הסטנדרטים" – אז למה שזה מגיע לחיילים של הענף שלנו הסטנדרטים כל כך נמוכים? למה לכל פוצה מסריחה מגיע להישאר בענף הזה?
אנשים לא מעריכים את התנאים שמקבלים שם! הם לא מבינים שבאף מקום אחר לא יתנו להם לצאת שלוש פעמים בשבוע בשעה 12 בשביל ללכת לעבוד (אפילו אם אין לכם עבודה המפקדים יקמבנו אתכם). ואולי זה ישמע כאילו אני הכי צהובה בעולם, אבל לא כל חיילת חדשה שמגיעה צריכה לדעת שיש תנאים כאלה בענף. כל אחת תתחיל לדרוש כאילו מקסימום היא מיס יוניברס. והערתי לבנות היום, שכשהן מקבלות לפה בנות חדשות שלא ילמדו אותן את הדברים האלה. כי אז הבנות האלה יעררו בעיות על ההתחלה. במקום להוריד להן את הראש ולא לטפח להן את האגו, הן עושות הפוך. מספרות להן שהן יוצאות בשעות מוקדמות הביתה, שיש להן את הכוח למשא ומתן עם המפקדת שלהן. אבל הן שוכחות שלא לכל אחת יש ת"ש 7 ופטור גורף משמירות. זה מכעיס אותי, כי חשוב לי שזה יהיה ענף איכותי, שכשיגידו הענף של בני יוסף- ידעו שיש חיילות איכותיות, ענף מקצועי. בנות שולחות לי מיילים על זה שהן מתות שאני אמשוך אותן לענף שלי, בנות איכותיות שאין להן שום בעיות ת"ש ובטח שלא בעיות התנהגות. אני לא מבינה למה אנחנו מקבלים לענף את כל הבררה הזאת? למה המפקד שלי מסכים לזה?
כשסמדר המפקדת הקודמת שלי הייתה, אין סיכוי בעולם שהיה קורה משהו כזה. היא הייתה מביאה רק חיילים איכותיים (והדגש הוא גם על בנים!), מראיינת אותם לפני ורק אז מחליטה. כשאותי הביאו לענף שלושה אנשים ראיינו אותי עד שסמדר החליטה שאני נשארת אצלה, קרוב אליה.
כשהתגייסתי התקווה הכי גדולה שלי הייתה שאני אמצא חברים טובים בצבא שיישארו איתי גם אחר כך. במובן מסוים קיבלתי את זה לזמן קצר עם שירלי. אה שיר? איך היינו מחליפות ספרים, איך הייתי ממליצה לך תמיד מה לעשות עם תומר או עם כל בחור אחר, ואיך היינו מדברות תמיד על נועם והיית מכניסה בי קצת שכל כשהייתי רוצה לעשות שטויות, איך לא עזבנו אחת את השנייה, נשארנו נאמנות גם בריבים הכי גדולים..זאת חברות אמיתית אהובתי. אני יודעת שאת קוראת את זה, אז תדעי שבלעדייך הענף והלשכה הם לא אותו דבר. ולא תבוא אף אחת אחרייך שתעשה את המקום הזה מה שאת עשית אותו. את היית ממש נאמנה לתפקיד. גם כשהיה לך הכי חרא לא הפסקת לעבוד. תמיד גיבית אותי, תמיד היה לי גב ממך, גם כשהיו לנו פאשלות בלו"ז (דבר שקרה לעיתים ממש רחוקות), אף פעם לא היית מאשימה אותי אלא נחלצת לעזרתי. עכשיו, כשאני בתפקיד שלך אני מבינה את המשמעות של שיתוף הפעולה, אבל נופר לא משתפת איתי פעולה ב100 אחוז. אין שיח בנינו והדבר שהכי קרוב לזה נשמע ככה :"תבטלי לבני את הרופ"ש". את זוכרת שאמרתי לך פעם שאני לא מאמינה שאת זוכרת את המספר האישי של סמדר בעל פה? נחשי מה, אני זוכרת את של בני. אני אוהבת אותך וחושבת שהכנת אותי בצורה הכי טובה להתמודד עם מה שאני מתמודדת עכשיו. רק חבל לי שזה לא איתך או עם מישהי שמתקרבת למה שהיית בשבילי.
אלוהים, הלוואי שאני אמצא את הכוחות להתמודד עם זה, ויותר מזה, להלחם על מה שאני מאמינה בו.
סיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלח.
