בפעם הראשונה שעליתי על קו האוטובוס שלו, הוא אמר לי בוקר טוב כמו שאמר לכולם.
בכל יום מאז אני עולה על אותו הקו (משתדלת באותה שעת בוקר) בכדיי לנסוע איתו.
אני קוראת לו :"הנהג שלי" ומסתבר שיש לו נוסעים קבועים שאפילו מכירים את שמו. (ואני למדתי את שמו מהם).
ומאז הפעם הראשונה, במשך ששת החודשים שאני נוסעת בקו הזה, ישבתי בעיקר בכסא שמאחוריו.
בכל פעם שהיה מביט למראה היו מבטינו נפגשים והוא היה קורץ אלי ואני ממבוכה אדירה, מחייכת את החיוך הגדול שלי ומייד מרכינה את ראשי לספר שאני קוראת (או סתם לברכיים בכדי לא להראות שגוון הלחיים שלי כבר דיי אדמדם). לאחר כמה פעמים כאלה,הייתי עומדת ליידו כמה שניות לפני היציאה מהדלת הקדמית והוא היה מחמיא לי. אומר לי שאני מיוחדת, ושיש לי יופי שקשה לעמוד בו. שאני מזכירה לו שחקנית מפורסמת ושמה שהוא מקבל ממני זה איזשהו חום שקורן החוצה.
ואני כרגיל- מצחקקת ומרכינה את ראשי ממבוכה. היו פעמים שעבר את הגבול ואמר דברים בסגנון :"את נראית פצצה היום, אני מת על איך שאת ניראת בבוקר" ואני בתגובה הייתי אומרת לו שהוא חצוף ושעבר את הגבול..והוא מייד היה מתגונן ואומר "אבל זה באמת, כאילו שלא אמרו לך את זה, וכאילו שאת לא יודעת את זה" ..עניתי שזה לא משנה ושעבר את הגבול. מאז אותה הפעם הוא לא שש לומר לי דברים בסגנון הזה. ובאישזהו מקום דיי הזוי התחלנו לרקום סוג של מערכת יחסים. לפני שבוע הוא סיפר לי שהוא היה חייב לראות אותי בכדיי לומר לי שיש תחלופה בקווים ושמעבירים אותו לשעה אחרת בקו הזה, אני כמובן התאכזבתי וגם אמרתי לו שממש חבל. הוא החזיק לי את היד וביקש שארד עוד תחנה אחת. עניתי שלא. והיום ממש משום מקום, יצאתי לתחנה וחיכיתי בכלל לקו אחר ופתאום אני רואה אותו עובר בקו של הבוקר והלב שלי דפק, ושמח ואני מתה לקרוא בשמו, לראות אותו מחייך אלי ואומר שהתגעגע אלי (כמו תמיד). אז אני עומדת אחרי כל האנשים וחצי אומרת בקול רם :"איתן" ,הוא מרים את הראש ומחייך אלי (כמו תמיד) ומלמל עוד משהו שלא שמעתי ואמר שהוא חייב להמשיך לנסוע ..נופפתי לו לשלום והמשכתי בדרכי. אח"כ הלב לא נרגע. כנראה שממש התגעגעתי. מוזר, כי בכל בוקר שראיתי אותו זה לא עשה לי כלום, רק ליטוף אגו קטן.
בדיעבד דברים מאוד מפתעים. לעולם אין לצפות איך דברים מחלחלים אל הרבדים העמוקים של הנפש.
עשה לי נעים בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פלח.