לא מסכימה עם המשפט הזה. בכלל לא.

בעיקר לא כשהוא נאמר מאנשים שאמא שלהם חיה!

כבר קרוב לשנה שאני עוברת תקופה קשה. הקשה ביותר בחיי. עכשיו זו בעצם התקופה הקשה בחיי, כי גם כשאמא חלתה וגם כשהיה קשה, לפחות היא הייתה כאן. נלחמנו ביחד.

עכשיו היא לא כאן וריק לי.

הכי ריק בעולם.

והיא לא תחזור.

ואני בכלל לא מעכלת שהיא לא בין החיים יותר...

איבדתי את אמא שלי בגיל 23, חודשיים ושמונה ימים.

אח שלי איבד אותה בגיל 18 וחצי. עוד לפני שהיא הספיקה לראות אותו מתגייס.

זה שובר לי את הלב.

הוא ילד.

מצד שני, גם אני עדיין ילדה. אמנם קצת גדולה יותר, אבל עדיין ילדה.

כואב לי עליו מאוד. הוא התגייס לבד. בלי אמא.

עוד מעט היום הולדת של אבא. של אחי. של אמא.

ואז שלי.

ועוד יהיו כ"כ הרבה נקודות בזמן שיהיה כואב, עצוב,קשה. הגיוס זו רק הנקודה הראשונה.

לפעמים אני פשוט לא מאמינה שזה החיים שלי.

שבעת החודשים שאמא הייתה חולה היו מבחינתי בגדר סיוט. מעצם העובדה שלא האמנתי שזה באמת קורה לנו.

לא הצלחתי לעכל שהיא חולה. עכשיו צריכה לעכל שהיא איננה.

הייתה פעם אחת שאמרתי לה שאני לא מצליחה לעכל שהיא חולה והיא אמרה לי שגם היא לא מצליחה. אבל שהיא רק יודעת שהיא צריכה להבריא.

סרטן.

מחלה אכזרית.

אמרתי לאמא פעם אחת שהלוואי והיינו יכולים לקחת ממנה חלק מהכאב. לפחות חצי. והיא התעצבנה ממש ואמרה שאני בחיים לא אגיד דבר כזה שוב.

למה הגיע לה לסבול ככה... רק עשתה טוב כל החיים. רק נתנה לאחרים.

עוד שבועיים זה יהיה -4- חודשים מאז שנפטרה.

4 חודשים בהם אני רק מתקיימת. לא באמת חיה.

ריקנות, עצב,כעס,פשוט כלום. מתקיימת. הולכת לעבודה, אוכלת,שותה,

אבל הלב?

חור.

תהום ענקית שנפערה בחיים.

החברות שלא מדברות איתי על זה בכלל, כאילו זה לא קיים וגם בתקופה של המחלה של אמא-לא באמת דיברו.

הימים שאני רוצה להיות עם עצמי ורק לבכות.

חוסר ההבנה.

הלוואי וכל זה היה רק סיוט שאפשר להתעורר ממנו.