מעולם לא הייתי מאלו המחלקים את החיים ללפני ואחרי, כי אף פעם לא חשבתי שיכול לקרות לי משהו שיגרום לי לעשות את זה. ואז אמא שלי נפטרה. לפני 4 חודשים. מקרצינומה - גידול סרטני ממאיר בריאות.  היינו אופטימיות כל הזמן ואני הייתי אופטימית גם כשכל הסיכויים היו נגדנו וגם כשזה היה מירוץ נגד הזמן עד שביום בהיר אחד היא נפטרה.

יום בהיר זה לא ממש הביטוי המתאים כאן כי זה היה היום הכי קודר שראיתי בחיים שלי, שמיים אפורים, מלאי עננים והרגשה קודרת בלב כמו שלא חוויתי מעולם. 14.1.14. 4 חודשים וחמישה ימים והזמן כאילו עומד מלכת.

אמא שלי הייתה האדם הכי חשוב לי עלי אדמות, היא הייתה הבן אדם הכי מדהים, יצירתי, כשרוני, לא שיפוטי וייחודי שהכרתי בחיי. יעידו על כך גם כל מכריה וחבריה... לאורך כל תקופת המחלה היא הייתה מוקפת באנשים. כל הזמן. רצו לבוא לבקר, לתמוך, להיות איתה. אני לא אגזים אם אומר שבזכותה אני מי שאני היום. הרבה אומרים שאני מזכירה אותה באופי שלי ולא נשאר לי אלא רק להתגאות הכי הרבה שאני יכולה.

אז... החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי. לפני שאמא שלי חלתה/נפטרה ואחרי... היא הייתה חולה שבעה חודשים, שבעה חודשים הכי קשים ומייסרים שהיא עברה ושבעה חודשים הכי קשים שעברנו כולנו כמשפחה. ההתחלה דווקא הייתה נראית אופטימית. הסי - טי הראשון הראה על הצטמצמות משמעותית של הגידול. הסי- טי השני כבר הראה החמרה. ואחר כך - סרט נע- גרורות לראש. ראיתי את אמא שלי במצבים שלא האמנתי שאראה בחיים - היא לא הצליחה לדבר יומיים כי הגרורות ישבו על האיזור של הדיבור. אבא נתן לה לשתות מים במזרק כי היא לא יכלה לשתות בכוחות עצמה. היו רגעים שהיא לא זכרה אותנו... המוח איבר כל כך עדין. זו הייתה אחת התקופות שבכיתי בה הכי הרבה. גם אני, האופטימית, הייתי בטוחה שכאן - זה הסוף. זה לא היה. 10 הקרנות לראש. לאט לאט אמא חזרה לדבר, לזכור, אבל היה נראה שמשהו במוח לא לגמרי חזר לעצמו... היו פעמים שהיא לא זכרה דברים, לא זכרה מי בא אליה, היו מילים שהיא הייתה משבשת ועוד ועוד. אחר כך זה הסתדר... אמא חזרה לעצמה לגמרי ואני הייתי אופטימית. דובר על טיפול שונה. חדש... משהו שאולי יעזור לאמא. את הטיפול הזה היא כבר לא קיבלה.

אחרי ההקרנות הגיעה התקופה הקשה אפילו יותר... לאט לאט אמא התחילה ליפול, לאבד שיווי משקל, ליפול במטבח ובמקומות נוספים, היינו צריכים ללכת איתה לשירותים כשהיא נשענת עלינו. התקופה השנייה-הגידול הגיע לעצמות. שיתוק מוחלט של הרגליים, חוסר תחושה, וגם הידיים לאט לאט מאבדות תחושה... והתוצאה - אמא שוכבת על הספה בסלון במשך כמעט שלושה שבועות, מתה מכאבים, חיה על מורפיום, מאבדת תיאבון, מעשנת את הגראס הרפואי פעמיים ביום ואומרת לנו שזה לא חיים ככה ושמה כבר יכול להיות רע בעולם הבא.

אמא התחילה לדבר על המוות.

אני עדיין הייתי בטוחה שהיא תחזור ללכת, נחזור לטיפולים. נעבור את זה... עד שבאו ואמרו לנו שזהו. אין טיפול. שזה רק עניין של זמן.

כשאמא הייתה בריאה והלכנו לטייל בקניון או בים או במקומות אחרים - הייתי בטוחה שזה יהיה לנצח... שהיא לעולם לא תלך מכאן ובטח לא בגיל 58.

הייתי בן אדם מאושר, אופטימי, עם משפחה תומכת, אמא שהייתה כל עולמי וידעה עליי הכל. ועכשיו. היא איננה.

התקופה האחרונה הייתה מלאת דמעות, עצב, כעס,בכי, תסכול, דיכאון, לשמוע שיר שמזכיר את אמא וישר לבכות, לראות מישהי שקצת דומה לה ברחוב, לרצות להתקשר אליה, להיות בחדר שלה ושל אבא ולא להאמין שהצד שלה במיטה יישאר ריק. מיותם.

היום הייתי בחדר שלהם, היו הרבה דברים באיזור שליד הצד שלה במיטה - בעיקר דברים שהיא תפרה או התכוונה לתפור, בדים, כובעי פליז שהיא הייתה תופרת ופשוט התחלתי לבכות. לא יכולתי להיפרד משום דבר ולקחתי את הכל אליי לחדר.

ערימות של בדים, כובעים, שרטוטים ועוד ועוד.

דברים שהיא רצתה לעשות ולא הספיקה... היו לה עוד כל כך הרבה תוכיות ושאיפות.

ברגע אחד הכל נגדע.

דברים שהיא כתבה, עשתה, רצתה, הכל מסתיים ברגע אחד... ואז... העולם אחר. העולם בשבילי הוא עולם אחר לגמרי מאז שאמא נפטרה.אני אחרת.

אין לי עוד אדם אחד בעולם שהייתי קרובה אליו כמוה.

מתגעגעת.