לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

המראת מעל הכל, פרשת כנפיים, חזרת אל המקור, אין כבר שאלות בלי לדעת למה, בלי לדעת לאן, את הולכת, שלמה.

כינוי:  מיליון רסיסים קטנים

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2015

כל אחד הולך למות


כל אחד הולך למות, הכלבה המתוקה הזו שלי הולכת למות, כולם ימותו. ברגע שאתה מפנים את זה, אז אתה לא רק לא דוחה להגיד "אני אוהב אותך", אתה גם לא דוחה להגשים חלומות, אתה לא דוחה כלום. כי מחר, לא מחר... בעוד חמש דקות אתה יכול למות. אני חושבת שיש בסרטן את היתרון העצום הזה שמאפשר לך להיפרד. דווקא הידיעה שאתה הולך למות נותנת המון
אפשרויות, שאנשים לא מנצלים מתוך פחד. "את לא מפחדת למות?" אני אומרת, "אני מפחדת? אתם נשארים פה. אני הולכת למקום שכולו טוב".
במובן מסוים, אפשר לומר שענת גוב מאוד הזכירה לי את אמא שלי במילים האלה. אמא שלי לא פחדה מהמוות. לא פחדה מזה שהטיפולים לא יעזרו... לא פחדה מהסרטן, לא פחדה מזה שהגוף שלה לא יהיה פה יותר. היא הסתכלה למוות בעיניים. פייטרית. הלוואי עליי להיות חצי ממה שהיא הייתה - אצילית, חדה, עם חכמת חיים מפה ועד תאילנד, אינטואיציות שבחיים לא איכזבו. לא נותר לי אלא להודות לאל שב23 שנות חיי, זכיתי לאמא כמו שלי. מושא הערצה, הגורו שלי.

אם כבר ענת גוב, לפני 4 חודשים, כשהייתי עם חברות בטיול בבודפשט, לא רחוק מהמלון שלנו הייתה כרזה ענקית של המחזה האחרון של ענת גוב - "סוף טוב". מחזה שמדבר על הכל... שלא משתמש בביטוי "המחלה" אלא פשוט אומר "סרטן". לא יכולתי שלא לתהות לעצמי האם זהו סימן. סימן שהסוף הוא טוב, שנכון, אנחנו לא רואים את זה ככה אולי, כי מאוד היינו רוצים שהמצב יהיה אחרת, אבל הסוף הוא טוב. אמא כבר לא סובלת... לא חיה חיים שהיא מעולם לא רצתה לחיות, משותקת, כואבת, מקוננת.
היא נלחמה כמו לביאה, עד שהבינה שכבר אין יותר בשביל מה להילחם. הסרטן חזק. צונאמי... הורס כל חלקה טובה, שיער, ריסים, גבות, הגוף נחלש... בשביל אמא שלי, הסוף היה טוב. זה נגמר. שבעה חודשים של גיהנום מתמשך ובשנייה אחת - שקט. נשימה אחרונה.

לשנייה היא לא פחדה על עצמה ובאמת האמינה שהיא הולכת למקום טוב יותר, אלא רק דאגה לנו. מה יהיה איתנו, איך נסתדר, מה נעשה, לאן נגיע. החינוך שלה, הערכים שספגנו ממנה, הנוכחות הכל כך משמעותית מלווים אותי בכל יום ואין לי ספק שאנחנו גורמים לה להיות גאה שם למעלה.

בטוחה שעכשיו, כל אלו שהבריאו מסרטן, יושבים להם בכיף, איפה שהם לא נמצאים, עם כוס יין וסלסלת ענבים, צוחקים להם עלינו כאן, אלה שצריכים לשלם ביטוח לאומי, מס הכנסה, משכנתא, להתמודד עם יוקר המחיה, אלה שקמים כל בוקר לעבודה ומתפללים כבר שעוד יום ייגמר כדי לסמן עוד וי בלוח שנה.

ואני? אני לא צריכה לראות את אמא כדי לדעת שהיא איתי. אני מרגישה אותה, היא עומדת לידי, בצד ימין, עוזרת לי, מייעצת, מקשיבה, כמו שהייתה תמיד, אומרת מילה טובה ובעיקר... משגיחה.
האור שהאיר לי את החשיכה בתקופות הטובות שלי לא נכבה לעולם, גם לא נחלש. כמו נר, מאיר לי את הדרך. גם כשהכל נראה מבולבל.
נכתב על ידי מיליון רסיסים קטנים , 14/1/2015 13:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט


2,317
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , האופטימיים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיליון רסיסים קטנים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיליון רסיסים קטנים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)