מיוֹמנה של תינוקת

זה כחצי שנה שלא עדכנתי, והתגובות לא איחרו לבוא. כבר חמישה חודשים ששואלים אותי כולם, 'מאיה, איפה הילה?'. מיד הבנתי שרוצים פוסט נוסף, כדי שאוכל לספר לכם על הילה. אמנם בהתחלה לא ידעתי מי זאת, אבל אחרי כשלושה חודשים זכיתי להכיר אותה, באירוסין\חינה של דוד אומי. הכל התחבר לי וזה חודשיים שאני מתכננת פוסט מדוייק שבו אספר על כל מה שעבר עלי בחמשת החודשים האחרונים. או אולי רק על מה שהיה בשבת. כן, אני חושבת שאסתפק בזה...

שישי, 5 דקות לפני כניסת השבת

'מיטל, עוד 5 דקות שבת!' אמר דָדי לאמא.

הזמן כאילו עמד מלכת. שעון פתאום התחיל לצפצף. טיט טיט טיט.

'אז?' שאלה אמא

'סתם' ענה דדי. המשכנו בעיסוקנו, אמא שותה המון קפה, אבא קורא המוניטור (?) ואני מסתובבת ברחבי ביתי בקריאות חשובות של 'דה דה דה', מזכירה פה ושם לאבא ואמא שעוד מעט שבת, אז 'לא לישון' כי אז זה סתם חבל.

שישי, שעתיים וחצי אחרי כניסת השבת

'הקדמנו, סתם זירזת אותי' אמר אבא (דדי) לאמא כשהגענו לסבא וסבתא.

ידעתי שאנחנו עשויים להיכנס לשאננות, אז אמרתי לאבא, 'אבא לא לישון'. אסור ככה לנוח על זרי הדפנה.

פתאום, מזוית העין, סבא קולט אותי. 'מאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאיה!' הוא קורא בשקט, אם אתם קוראים ליריית אקדח שקט, או סתם חרשים.

עניתי לו בפתיחת עיניים, לאמור 'אה...מה?'.

'למה התחפשת היום?'.

למה התחפשתי? אני צריכה להיזכר. ואז היה לי פלאשבק לעבר (פלאשבק חייב להיות לעבר, כי זה פלאש-BACK, אבל נו מילא), לאותו יום בבוקר, בערך בשעה 11:00, שהיינו בדרך למסעדת טוסקנה.

אותו יום בבוקר, בערך בשעה 11:00, שהיינו בדרך למסעדת טוסקנה.

'אמרו להגיע בעשר, אז למה אנחנו שוב מקדימים?' קבל אבא, ידיו על ההגה.

'לא נורא. עזוב את זה, אמרו לנו לבוא מחופשים, מה נעשה?'.

אבא ואמא היו לבושים ברגיל שלהם, חולצת קסטרו שחורה וג'ינס.

'מה הבעיה, נגיד שהתחפשנו אחד לשני' ענה אבא.

אבא נהג, וקצת פחדתי, אז אמרתי לו, 'אבא, לא לישון' כי זה ממש מסוכן לישון כשנוהגים, עלולים לקבל דוח.

כשאמרתי זאת, הייתי לבושה בתחפושת של ג'ירפה. זהו זה!

חזרה לזמן רגיל

'ג'יאפה!', עניתי, מרוצה מעצמי.

'נכון!' ענה אבא. אז הוא כל הזמן ידע? ואני כל כך השקעתי...

ליל שישי (כלומר ערב שבת. אתם מבינים למה הכוונה), בסעודה

'עכשיו יש משחק. כל אחד צריך להגיד את מה שכתוב לו בדפונים הכחולים בלה בלה בלה בלה איזה חמודה מאיה בלה בלה בלה בלה. אוקיי?' אמר פטן.

'אוקיי' עניתי, בציפייה שכל השולחן יגיד יחד איתי. אבל כגודל הציפיות כן גודל האכזבות. האמת, לא ממש התאכזבתי...

אני עדיין לא יודעת לקרוא (למדתי רק לכתוב), אז אמא קצת עזרה לי. המשפט הראשון שלי היה 'איפה הילה?'. טוב, זה קל. אמא שאלה אותי, 'איפה הילה', ואני, בבטחון ובהעמדת פנים ראויה לציון אמרתי בנונשלנטיות 'איפה הילה' ומיד אחרי זה 'אמא לא לישון' כדי שלא ישימו לב. וגם כדי שאמא לא תישן, שתמשיך לעזור לי. הביטוי הבא היה קצת יותר קשה, 'הארי פוטר'. אמא שאלה אותי, 'מה מתן אוהב לקרוא?' מה? מי? 'איזה ספר?' המשיכה. מה ספר? 'הארי פוטר' אההההה. לא יכולת להגיד את זה בהתחלה ולחסוך ממני? אז פלטתי 'פוטר' וניצחתי את המשחק ללא עוררין. כבוד למשפחת קראוס אשר בגבעתיים רחוב בן צבי קומה שׁניאה!

למחרת

היה חפש את המטמון. אומי והילה ניצחו. טוב, כבר הארכתי יותר מדי, צריך לסיים.

אסטה לה ויסטה, בייבי!