איבדתי את התמימות שלי מזמןכאילו נשאר רק הלבן של העיניים ונעלם הצבע בכלל
אבל הריח, ריח תיק המטיילים שלך וסיפורי ההרפתקאות שלך בתוך העולם הנוקשה שלי, אפילו אם זה רק סיפור גרמו לי לפרוח, להרגיש חופשיה למרות השלשלאות הכבדות שאזקו אותי.
ובין כל הריק שלי, בין המסגד למטבח, בין תפילה ללילה עם אדם שאני לא אוהבת
זכרתי אותך
כל פעם שהוא נישק, דמיינתי אותך, שאתה זה שמלטף את גופי,את שיערי ואומר לי שאני יפה
הרגשתי שנגמר השרב במדבר שלי
שהרעלה שמכסה היא רק רעלה, בד שלא עוטף אותי בכלל ולא מסתיר
הרגשתי שחזרתי לתמימות הישנה שלי כשהייתי ילדה ורעיתי את הצאן ולא היו לי בעיות בכלל
אבל ביום בהיר הלכת
בלי להשאיר סימן
וחזרתי למדבר היבש, הרעלה שוב חנקה והייתי אזוקה. והשארת רק זיכרון מריר
הלוואי ולא היית בא מעולם, ואז לא הייתי יודעת טעמו של חופש מהו, ואז לא הייתי מתגעגעת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
