ידעתי שזה יקרה, לא באמת חשבתי שהלך לי טוב, אבל עדין, לפני כמה חודשים ראיתי עם ההורים שלי איזה סרט שנקרא "הסוד", שמדבר על זה שאתה מושך אליך את הדברים עליהם אתה חושב, אז החלטתי לחשוב שאני אתקבל, החלטתי לחשוב שלא ידחו אותי(שוב), העזתי באמת להכריז לעולם שהלך לי מעולה ושאני בטוח מתקבל, ואפשר לראות את זה מהפוסט הקודם, אבל... לפני כמה ימים חלמתי שידחו אותי, חלמתי שהתקשר אלי אחד הבמאים ואמר שאני לא התקבלתי, וכששאלתי אותו למה אני כבר לא זוכר מה הוא ענה, לקח לי זמן לגלות שזה היה רק חלום,

לפני כמה דקות קיבלתי שיחה מאותו במאי, שמעתי בקול שלו את הרישמיות הקרירה בה דיבר בזמן האודישן שלי, ויחד עם זאת את המוכנות לשאלות, למחאה, להכל. הוא אמר שהוא מצטער אבל לא התקבלתי למחזה... שמעתי בקול שלו את המוכנות ששמעתי כלכך הרבה פעמים אחרות מאנשים שבפיהם בשורות רעות, ועם זאת את ההפתעה כשעניתי לו בקול יציב ואדיש במיוחד "בסדר, תודה רבה. לא נורא :)". ובאמת, מה כבר הייתי עונה לו? אני לא אשאל אותו למה הם דחו אותי, הרי שיש כלכך הרבה סיבות! הייתי לחוץ, זייפתי, הטלפון שלי צלצל באמצע האודישן!, אבל בעיקר, בעיקר אני חושב שזה בגלל שאני שחקן גרוע, בגלל שאני חי במחשבה שאני שחקן מעולה שכשאני מגיע לאתגר אני לא מצליח.

אפילו לידידות הכי קרובות שלי אין מושג מזה, וכשהן ידעו את זה אין להן מושג כמה אני מקווה שגם זה חלום, שבעוד כמה שניות אני אתעורר ואגלה שהשעה 15:20 בצהריים, שעוד לא התקשרו אלי, ולא דחו אותי.. ושאז יצלצל הטלפון והקול של הבמאי יגיד בקול החברי הרגיל שלו "תגיע לחזרות ביום שבת בשעה 10" או משהו כזה...

אני לא מבין למה הייתי אדיש, למה אני לא נותן לאף אחד לראות שקשה לי, שאני סובל מזה. אני לא חושב שהמשפחה שלי יודעת מזה, וטוב שכך...