האי הבודד שלי

בין ימי עצב לשמחה , אני מוצאת את עצמי נהנית כמו שהרבה זמו כבר לא נהניתי.

עם החברות מהצבא אני בקשר מצויין , וגם חולה להן על התחת .

שבוע שעבר היינו ביחד בהופעה של מוש וגם הסתובבנו בתל אביב , יצאנו לפאב ממש נחמד ואחרי זה ישנו אצל חברה .

כזה כיף לראות אותם , להעביר צחוקים על הצבא ולדעת שאתה בעצם כבר באזרחות קרוב לשנה ! < איך שהזמן טס  >

כיף גם לקבל מחמאות , ולהכיר אנשים ממש חמודים.

השבוע הזה , יום הזיכרון מהול ביום העצמאות , בבוקר לראות את אבא נזכר באחיו שנהרג במלחמת יום כיפור , לשמוע סיפורים עליו , ובערב ללכת עם חברות לעיר ולראות מופע של משינה ואחרי זה מוש בן ארי < מוש תעשה לי קופיף !!!! >

לעשות צחוקים ולחגוג את זה עם הרבה אלכוהול נחמד בדם !

את יום העצמאות עצמו העברנו בים עם גיטרות ונרגילה והיה ממש כיף,

עדידיס פשוט קרועה על כל הראש !

ואנחנו השתגענו עם תמונות

בשישי בערב הלכנו לפאב והיינו מסטולות מהתחת .

ולפינאלה היום עשינו על האש ..

המממ היה טעים למרות שאנחנו בחורות והיינו רק אנחנו !!

וזהו. ערוץ 10 זונות!

צ'או=]

בת 13 וחצי.

ינואר 42 -

" חיה לי ביוגסולביה , באזור הדובר הונגרית.

בבית יש את אמא , אבא , אני ועוד 5 אחים גדולים ממני.

ישנה תחושה מוזרה בחוץ, שומעים על דברי מלחמה ורציחת יהודים ובני מיעוטים אחרים בשטחי גרמניה ופולין.

הגרמנים מתקרבים אל אזורינו , אמא אומרת לנו לארוז דברים , עוד כמה ימים נוסעים לארץ מבטחים.

מבטחים? אני מאוד מקווה. בינתיים השלטון המקומי נתן הוראה ליהודים לאסוף את דבריהם ולעבור לרובע החדש שבנו במיוחד עבורינו .

אני לא מבינה איך 25 אלף אנשים אמורים להסתדר על שטח שפרוס על פני 3 רחובות.

-

מרץ 42 -

" צפוף לי פה בגטו, חודשיים שאני פה , ואחי הבכור חלה בטיפוס , אין מי שיטפל בו , אין לנו עזרה רפואית , הוא שורד רק בגלל שאנו גונבים בשבילו כל יום ויום פת לחם , דבר נדיר זה.

הרכבת שעליה אנו אמורים לעלות כנראה לא מביאה אותנו אל מקום מבטחים כמו שאמרו , יש שמועות שטווחים שמה באנשים. אבל אני עדיין, עדיין יש בי תקווה .

נוסעים ברכבת , המוזלינגים באים לקראתינו .

הגרמנים מחלקים אותנו לקבוצות , אבא לוחש לי בסוד " תגידי שאת 18 "

לא הבנתי למה , אבל אמרתי שאני בת 18.

חילקו אותי , את אחי הקטן ואת אמי בתור ימני , את אבא ושאר האחים בטור השמאלי.

היה זה הפעם האחרונה אותם ראיתי אי פעם.

אמא אומרת , שאחרי כמה שבועות היא ראתה דמות הדומה לאחי הגדול על אחת המרכבות. "

ספטמבר 45 -

" המלחמה עברה. שוחררנו מאושוויץ בירקנאו בינואר 45 .

למזלי אמא ואחי שרדו יחד איתי את הכול .

עכשיו אנחנו מתעקלמים אצל משפחה בהונגריה , עוד חודשיים עולים לארץ ישראל המשפחה.

אבל אנחנו מחכים לפגוש את אחד החיילים אשר שחרר אותנו מהזוועות."

דבריה של סבתא שלי .

דצמבר 41 -

" הרב הגדול בבית הכנסת בעיר אמר לי להכין את משפחתי , עוד כמה ימים מתקבצים כל יהודי העיר במרכזה למטרה לא ידועה.

אני חושש לנורא מכל .

אנשי הכפרים הקטנים ליד נסעו ברכבת לפני כמה חודשים ועדיין לא שמענו מהם כלום.

צבא רוסיה נלחם חזק נגד צבא גרמניה. יש קרבות איומים.

-

מאי 43 -

" את משפחתי ואותי , לאחר פירוק הגטו , שלחו למחנה אושוויץ.

את משפחתי שלחתי לברוח , אך גורלם אכזר להם .

הגרמנים תפסו וטווחו , היה זה המחזה הנורא ביותר שראיתי .

החלטתי לתפוס יוזמה , ברחתי , התגייסתי לצבא האדום לאחר ששהיתי כחודש ימים ביערות .

כיום אני לוחם את חרף ילדיי ומשפחתי."

ינואר 45 -

" עשינו זאת, כבשנו כבר כמעט את כל שטחי פולין , עכשיו רק נותר לחכות להכרזה הרשמית של הגרמנים לתבוסה."

ספטמבר 45 -

" מצאתי קרובי משפחה רחוקים אשר עדיין חיים ,

ממשפחתי הקרובה אף אחד לא שרד , כולם נשרפו באושוויץ , אודיטריום מספר 3.

אומרים לי שמחכה לי שמה משפחה של כמה נפשות אשר כנראה אני שחררתי במו ידיי מהגהינום ."

יולי 49 -

" מהסיפור של שנינו , חיזקנו שנינו אחד את השני , החלטנו להתחתן, אנחנו כבר על האונייה בדרך לארץ ישראל .

לדרך חדשה . "

זה הסיפור של סבא וסבתא שלי.

איך הגהינום של שניהם הביא אותם הנה ולהיות מי שהם.