בת 13 וחצי.
ינואר 42 -
" חיה לי ביוגסולביה , באזור הדובר הונגרית.
בבית יש את אמא , אבא , אני ועוד 5 אחים גדולים ממני.
ישנה תחושה מוזרה בחוץ, שומעים על דברי מלחמה ורציחת יהודים ובני מיעוטים אחרים בשטחי גרמניה ופולין.
הגרמנים מתקרבים אל אזורינו , אמא אומרת לנו לארוז דברים , עוד כמה ימים נוסעים לארץ מבטחים.
מבטחים? אני מאוד מקווה. בינתיים השלטון המקומי נתן הוראה ליהודים לאסוף את דבריהם ולעבור לרובע החדש שבנו במיוחד עבורינו .
אני לא מבינה איך 25 אלף אנשים אמורים להסתדר על שטח שפרוס על פני 3 רחובות.
-
מרץ 42 -
" צפוף לי פה בגטו, חודשיים שאני פה , ואחי הבכור חלה בטיפוס , אין מי שיטפל בו , אין לנו עזרה רפואית , הוא שורד רק בגלל שאנו גונבים בשבילו כל יום ויום פת לחם , דבר נדיר זה.
הרכבת שעליה אנו אמורים לעלות כנראה לא מביאה אותנו אל מקום מבטחים כמו שאמרו , יש שמועות שטווחים שמה באנשים. אבל אני עדיין, עדיין יש בי תקווה .
נוסעים ברכבת , המוזלינגים באים לקראתינו .
הגרמנים מחלקים אותנו לקבוצות , אבא לוחש לי בסוד " תגידי שאת 18 "
לא הבנתי למה , אבל אמרתי שאני בת 18.
חילקו אותי , את אחי הקטן ואת אמי בתור ימני , את אבא ושאר האחים בטור השמאלי.
היה זה הפעם האחרונה אותם ראיתי אי פעם.
אמא אומרת , שאחרי כמה שבועות היא ראתה דמות הדומה לאחי הגדול על אחת המרכבות. "
ספטמבר 45 -
" המלחמה עברה. שוחררנו מאושוויץ בירקנאו בינואר 45 .
למזלי אמא ואחי שרדו יחד איתי את הכול .
עכשיו אנחנו מתעקלמים אצל משפחה בהונגריה , עוד חודשיים עולים לארץ ישראל המשפחה.
אבל אנחנו מחכים לפגוש את אחד החיילים אשר שחרר אותנו מהזוועות."
דבריה של סבתא שלי .
דצמבר 41 -
" הרב הגדול בבית הכנסת בעיר אמר לי להכין את משפחתי , עוד כמה ימים מתקבצים כל יהודי העיר במרכזה למטרה לא ידועה.
אני חושש לנורא מכל .
אנשי הכפרים הקטנים ליד נסעו ברכבת לפני כמה חודשים ועדיין לא שמענו מהם כלום.
צבא רוסיה נלחם חזק נגד צבא גרמניה. יש קרבות איומים.
-
מאי 43 -
" את משפחתי ואותי , לאחר פירוק הגטו , שלחו למחנה אושוויץ.
את משפחתי שלחתי לברוח , אך גורלם אכזר להם .
הגרמנים תפסו וטווחו , היה זה המחזה הנורא ביותר שראיתי .
החלטתי לתפוס יוזמה , ברחתי , התגייסתי לצבא האדום לאחר ששהיתי כחודש ימים ביערות .
כיום אני לוחם את חרף ילדיי ומשפחתי."
ינואר 45 -
" עשינו זאת, כבשנו כבר כמעט את כל שטחי פולין , עכשיו רק נותר לחכות להכרזה הרשמית של הגרמנים לתבוסה."
ספטמבר 45 -
" מצאתי קרובי משפחה רחוקים אשר עדיין חיים ,
ממשפחתי הקרובה אף אחד לא שרד , כולם נשרפו באושוויץ , אודיטריום מספר 3.
אומרים לי שמחכה לי שמה משפחה של כמה נפשות אשר כנראה אני שחררתי במו ידיי מהגהינום ."
יולי 49 -
" מהסיפור של שנינו , חיזקנו שנינו אחד את השני , החלטנו להתחתן, אנחנו כבר על האונייה בדרך לארץ ישראל .
לדרך חדשה . "
זה הסיפור של סבא וסבתא שלי.
איך הגהינום של שניהם הביא אותם הנה ולהיות מי שהם.