מול הים. זה תמיד איך שהוא משתלם לי ללכת הרבה פעמים לים תוך שבוע אחד.
תמיד. באיזה שהוא שלב, כשיוצאים ואין מה לעשות, יושבים על החול.
מביטים אל הים. היום היה אפור, השמש מכוסה בהרבה מאוד עננים סביבה.
מי היה בראש שלי? לא מדובר פה במישהו שקורה כאן.
ממש לא. לא קרוב משפחה. פשוט מישהי. מישהי שעזרה לי לשנות את הצורה
של המחשבה שלי; שאם היא לא הייתי מכירה אותה לא הייתי יודעת מה לעשות עם עצמי
באותם רגעים.
איך שאני חושבת על זה, היא הבן אדם שהכי הכי יכול להכפיל את עצמו. כאילו, לעומק.
היא תעשן, היא תשתה אלכוהול ,תשתכר ותשכב עם חבר שלה, (ממ, יש לה חבר?)
וכשהיא נפגשת עם אנשים "תמימים" בתנועות נוער היא כמוהם. מתוקה כמו דבש.
לעזעזל, איך? זה כאילו מישהו ממש משנה לך את האישיות באותו רגע.
יש עוד כל כך הרבה דברים שעברו לי בראש.
איך שהוא יוצא שאני בן אדם שמבלה לבד. כזה, שאוהב שקט, ממש מידי פעם עם חברות
במשך השבוע. זה לא מחרפן אותי או משהו.
פשוט תמיד הייתי כזאת. מאז שאני זוכרת את עצמי ביקשתי להיות לבד בחדר שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי הילדה הכי מוזרה בגן.
לובשת חולצות של פוקימון, מבקשת לחג המולד מכונית עם שלט.
לחשוב. לחשוב סתם על דברים; אני בדרך כלל חשבתי על מה יהיה בעתיד שלי,
תמיד היו לי פנטזיות איך אראה בנעורים. זה היה בגיל 4-5.
בגיל יותר מאוחר, 6-7, חשבתי איך תראה ישראל. איך אני פאקינג אצליח להסתדר עם
ילדים ברברים, עם מלחמות, עם שפה מוזרה עם מבטא מפחיד והרבה מאוד "ח", איך יקבלו אותי.
קיצר, כל הזמן הזה.
גדלתי להיות שונה. בן אדם שאוהב חופש. שאם תתקעו אותי ביער למשך חמישה ימים
עם אוכל ודברים כדי לשרוד, (כמו נעם עם העז XD) יוכל לעשות את זה בכיף.
שמוכנה ללכת לחושך לבד, עם פנס, כי אני לא מפחדת.
כן, אני משתעממת מזה מידי פעם, אבל זו צורה טבעית אצלי. מישהו עם אנרגיות,
שלא מוותר לעצמו אם הוא ממש רוצה משהו, שהרגליים שלו יכולות להיות שרוטות ומדממות ,
עיגולים שחורים מתחת לעיניים, אבל בקצה השני... בקצה השני מחכה מנוחה.
ככה אני.
כולם כל כך רוצים להיות הכי הכי. כולם כל כך מתנפלים אחד על השני.
כולם רוצים להיות הטופ.
כולם מאיימים, לא במילים; בלי בגדים נורמליים אין לך מה להיכנס למסדרון.
כולם... כולם כל כך עסוקים בלהתבלט, כל הזמן.
כולם רוצים מקום להשתייך אליו.
וזאת הסיבה שבחטיבה אתה חייב להשתלב כל הזמן עם אנשים קבועים שמתאימים לך.
אין דבר כזה פעם אחד איתם פעם אחד איתם, אני עושה את זה כי אין לי ברירה; זה או לצאת
מהכדורסל. לא רע לי עם זה. אבל זה כל כך מקציר את החופש שלי. את מה שהיה לי פעם
בכיתה ו'.
טוב, אני מודה. אני הייתי יצור כל כך משעמם, ממורמר וייבש בכיתה ו'.
מתרגלים לזה. מתרגלים לזה שאתה צריך לסמוך בחצי עין על אנשים, כי אין לך מושג מה הם עלולים
לעשות או לחשוב בעוד רגע, מהם ישמעו.
מתרגלים לזה שצריך להיעזר קצת יותר באנשים, מין בור תקוע כזה, שממש מפריעה לי.
ולא, זה לא יכול להיות מישהו מבחוץ שלא מכיר את הראייה של השכבה. את הסיפורים.
איך ואיפה אתה נכנס. אני הכי שונאת? שאני צריכה לספר דברים אישיים למישהו.
כי אם הם ישארו בבטן הם יתפוצצו כמו פצצה גרעינית.
אתם נופלים? בפעם הבאה אל תיתנו לעצמכם ליפול. כי עם כל הכוונות הטובות לבן אדם הכי קרוב אליכם
אין את היכולת להרים אתכם. אולי כמה אנשים.
אז אוקיי, אבל כמה האנשים האלה, האם הם באמת יבינו אותך?
סיבה טובה למה אני לא נותנת לעצמי נפילות. משהו שהרבה מרשים לעצמם.
למה נופלים? אין לי תשובה, גם לא אחפש אותה. כנראה נופלים מבחירה.
ומצד שני... אני כמו כולם.
כמו כל השכבה, כמו כל הילדים בגילי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
