זה היה אתמול.
הייתי בבית כנסת, עם הבגדים של השבתון. חצאית חומה,
חולצה ירוקה, התיישבתי, לקחתי סידור, הפן התאים לי והמשקפיים כרגיל...
הרסו.
הייתי במקום הקבועה. כרגיל מסתכלת לצדדים וביניהם שורות של אנשים.
מבוגרים... מעט צעירים..
"היי, רגע, זאת היא?
מה, היא גרה בירושליים. בטח אני מדמיינת."
באותו רגע הבנתי שזאת היא. הייתי בבלבול ענק, וישר על הלב כאילו נחתה לי איזו
שהיא אבן ענקית וכודרת. הלחיים שלי התחילו להיות אדומות. ידעתי שהייתי אמורה להיות ג'ינג'ית.
חיכיתי עד סוף התפילה.
זה היה ממש כיף ומפתיעה לראות אותה שם.
לדבר איתה קצת, אפילו אם זה לדקה, להיזכר שבזכותה אני במצב של לראות את התמונה ואת לא את
החצי הרע שלה.
"את באה לפה כל שבוע?"
"אממ.. כשמחריכים אותי"
"זה הכי כיף"
העיניים המבריקות החומות, השיער הגלי, החצאית החומה,
החולצה הלבנה, הקול האימיתי והכנה שלה; מזכירים לי איך ילדה בת 17 ביום קיץ אחד ולגמרי
במקרה שינתה לי את פני החיים.
היא באה לישון אצל חברה שלה שהאמא של החברה פעילה איך שהוא בבית כנסת ואותי הכריחו לבוא
בגלל איזו ארוחת ערב עם הבית ספר הדמוקרטי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
