מי ידע שאני אשתמש בבלוג הזה כדי להשתחרר מעצבים? בטח שלא אני.
כמה קשים הדברים שקבעתי בפוסט הקודם (ולאו דוקא בעניין המיניות), כשכל כך קשה לי לסבול את אמא שלי.
היא יושבת ואוכלת ארוחת צהריים, ותוך כדי דואגת לי שלא יצא ממני כלום בחיים. חח באמת מפתיע שמדי פעם העתיד מדאיג אותי, הא? במה את חושבת שאת עוזרת כשאת אומרת לי שוב ושוב דברים שאני יודעת, שאני מטפלת בהם, כאילו שאני לא מודעת וחיה בעולם משלי והורסת את עצמי? למה את מדברת אלי כל הזמן כאילו שאת כבר לא רואה בי שום תקוה, כאילו שלפחות מבחינתך הכל אבוד? זה הכי מעצבן אותי. איך שאת קובעת. את בכלל לא יודעת מה אני חושבת! עכשיו שוב הלחץ בראש מתגבר ובוער, ואני נוהמת והדמעות עוזבות את העין. איך שלדברים חיוביים מפי את כבר לא מאמינה, אפילו כשהייתי הכי ישרה איתך (ובאמת שאני נמנעת משקרים) תמיד קראת לי שקרנית ולא האמנת לי. אולי את הלא-אמינה, ובגלל זה את לא יכולה להאמין לאחרים. אולי את, באופן כללי, לא מסוגלת עכשיו לראות תקוה בשום דבר ואת רק מוכת יאוש בשנים האחרונות.
ואני, משתחררת עכשיו מהלחץ הזה של לשבת איתך ליד השולחן ולספוג ולספוג בלי יכולת לדבר, והנה, אני מוכנה לפעם הבאה. ואני מוכנה כן לדבר איתך. אני לא מאשימה אותך, אני לא אקח ולא אפנים את המילים הנוראות שלך, אני אשתדל להיות הכי בסדר ויותר מזה, עד שתצאי מהדכאון-תפקוד-שוחק-אוטומטי שלך, ואחרי. חבל שאת כבר לא יכולה להיות מרוצה יותר מלרגע, וזוכרת רק את הדברים הרעים. בזה שאת לוחצת ומציקה לי את דוקא מורידה לי את המוטיבציה לעשות דברים, למרות שעדיין יש לי את הרוח שבי, שנושבת במפרשים. מדברים אחרים יש לי אותה, לא ממך בכלל. אבל אני אהיה מאושרת, ואצליח במה שארצה ואחיה טוב, ואני אקוה שאת תוכלי לראות את זה ולקבל אותי בכל מה שאני אבחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
