מישהו?
מישהו מקשיב לי?
שומע אותי?
מישהו זה אף אחד.
נמאס לי. אני מתאפקת לא לצעוק. אני פורשת מבמת הצעקות הזאת, לטובת לפנות למישהו, ורצוי שיהיה מסוים, בשקט.
את הגבול כבר מזמן עברתי, הפוסט הקודם היה השיא של אינטימיות מחוללת, ואני לא רוצה יותר לחלק את עצמי בתיבות הדואר של כולם.
אני קוראת ברדיו בתקוה שמישהו יענה לי במכשיר הקשר, כנראה בפעם האחרונה. מרגישה עכשיו כמו אניה תועה.
יש לי כל כך הרבה עוד מה להגיד, ואני לא רואה טעם להפיץ את זה פה. אבל אני לא מוצאת יעד לדברים שלי. וגם לא יעד לאהבה שלי, ולא מקום לדבר בו בלי להיות פה יותר מדי גדול.
אולי עוד שוב יבוא לי לכתוב פה פעם, אולי אם אני באמת ארצה להפיץ דבר מסוים, בלי קשר לילדה ההיא שהכרתם בחטיבה שהיתה עושה איזה דבר מפגר לפני כולם העיקר לא להשתעמם לבד.
רציתי להודיע למה אני לא כותבת. ולא רציתי שהפוסט הקודם יהיה הראשון שמופיע פה בעמוד.
אני עוד לא מוחקת. ואני גם אבדוק עוד את התגובות... כמובן.
אבל את המילים הבאות שלי אני אשמור, ואני מתכוונת לא לשמור אותן רק למי שישאל, אלא גם לבחור
מישהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
