פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

זאת הייתה בדיחה. אם בוחנים טוב טוב, אפשר לשים לב שהיא גם הייתה סרת טעם.

עגלגלה אך ארוכה, פילסה דרכה בין בולי העץ, העשן והאנשים שהתעסקו רק באחוריהם.

מצוידת בחוש הומור, וסממנים חיצוניים היוצרים באזז הנמשך שניות אחדות, היא דרשה לשרוד.

אם הייתי יוצאת רגע מתוך עצמי ומסתכלת מעיניים של אדם אחר, הייתי צוחקת, צוחקת לה בפנים. צוחקת לי בפנים.

אם חיפשתם במילון את המושג "עלוב", אין שום הסבר או פרשנות, יש רק את התמונה שלי לאורך כל העמוד.

אני שונאת את הערב הזה ושונאת שהבנתי שוב את מה שידעתי על עצמי כבר ממזמן.

אני גם כועסת על אנשים. אבל יותר על עצמי.

אני כועסת שאני מצפה ליותר מידי, וכועסת שאני מרשה לעצמי לבטוח ולהרגיש שיש כלפיי נאמנות ואמפתיה וחברות.

בסופו של יום, בצורה מפתיעה למדי, האדם היחיד שיכולתי באמת לסמוך עליו הוא אבא שלי. וזה באמת מפתיע.

פחדתי כל כך מהתגובה שלו לפצצה שהפלתי עליו אבל הוא פשוט אמר "בשביל זה יש הורים ספיר" ושתק.

הרשיתי לעצמי לברבר כל הדרך חזרה הביתה, לנסות לתרץ בשבילו אבל יותר בשביל עצמי למה הייתי צריכה להזעיק אותו לאמצע פרדס חנה בארבע לפנות בוקר.

אני מרגישה שבזמן האחרון עוד ועוד אקטים גורמים לנו להתרחק, אנחנו כבר לא כמו פעם.

חשבתי על זה, ואני לא יכולה לעשות מול זה כלום. זה כל כך סרט אמריקאי, וזאת כל האירוניה. אבל באמת יכול להיות שזה יהיה סוג של הקש ששובר את גב הגמל.

פתאום הבנתי שיש במערכת יחסים הזאת המון אגואיזם והוא לא מגיע ממני, הפתעה.

עכשיו אני בעיקר מבינה את כל הקונספט של החלחלה למשמע "יהיה בסדר".

מעניין מתי אני אמצא מישהו שאני באמת אוכל לסמוך עליו. לא מישהו שינסה בכל כוחו להיות הכי בסדר אבל בעצם בפנים ידאג רק לאושר האישי שלו, לבעיות שלו, ליחסים שלו עם שאר הבריות.

יש לי זיכרון, שעכשיו הוא די עמום, שבהתחלה של הקשר שלנו, חשבתי שזה שונה, חשבתי שהנה, כאן אין אגוצנטריות, כאן אין אינטרסנטיות, יש כאן רק דאגה לזולת, הכרת תודה, חשיבה קדימה, התחשבות ובעיקר אכפתיות.

אבל כנראה שכל אלה הם פרי דמיוני.

יום אחד אני בטח אשכח איך צוחקים באמת, כי כבר שנים שאני צוחקת בשביל אחרים.

לילה טוב,

אני רוצה ללכת להתקלח אבל זה ירעיש, אז אני פשוט לא אשן עד הבוקר.