להירדם בלילה זה לא קל. בטח יש לזה כמה סיבות כאלה שאם אנקוב בהן אשמע כמי שמתיימרת לפסיכולוגיה בשקל, אבל האמת היא שאני גובה שנקלים על ההגיגים ה"עמוקים" הללו.
יש לי לק בצבע תכלת ואני כל הזמן מסתכלת על הציפורניים שלי כי מרחתי אותו כל כך יפה שאני נפעמת בכל פעם מחדש.
הוא עדיין מבריק כזה וחלק.
מחר בערב יש לי נשף בוגרים.
מיותר לומר שהוא יהיה עלוב ושזה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו.
קניתי שמלה. היא סגולה ופשוטה. אני מרגישה בה מכוערת. כמו בכל הבגדים שלי כרגע.
הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טוב הוא הלק התכלת שלי. וזה נורא עצוב.
אה גם לא דיברתי עם הבן זוג שלי לנשף. לא בחרתי בו, גם הוא לא בחר בי, אנחנו ברירת המחדל אחד של השני.
תמיד רציתי להיות ברירת מחדל, אין כל יום כשאני קמה בבוקר אני אומרת לעצמי "היום אתקרב עוד צעד אל היותי ברירת מחדל של מישהו".
במחשבה שנייה, לא היה אף אחד אחר שהעדפתי ללכת איתו יותר. בגלל שאני בכלל לא רוצה ללכת.
אם היה לי טיפה יותר עמוד שדרה ולא הייתי מפחדת מחוסר בזיכרונות וסיפורים לעתיד הייתי נשארת בבית או קובעת עיסוק כזה או אחר לאותו ערב.
אני צריכה להתחיל לשתות תה לימון עם דבש.
לילה טוב