סיימתי לקרוא עכשיו את ימי הנטישה של אלנה פרנטה. לא הרבה קורה לי שאני מסיימת ספר בגניחה מופתעת ומלמול של חוסר הבנה. כאילו הרציונל שלי ציפה לעוד קצת, לעוד כמה עמודים. כאילו הקצב שלי עלה על קצב הדמויות, עלה על קצב הסיפור ודהר קדימה, שכח שלסיפור יש תקתוק שעון משלו.
קראתי את הספר הזה בשני חלקים. לפני כמה שבועות התחלתי אותו וקראתי כמעט שני שליש ממנו בלילה אחד. ואז נותרו לי שישים עמודים פחות או יותר והנחתי את הספר בצד. חזרתי לקרוא בו באיזו נסיעה ברכבת, קריאה מהורהרת, חמישה עמודים - לא יותר, קריאה כזאת שצועקת "אינטיליגנציה כפויה" מבין השורות, קריאה שמטרתה היא לא להעביר את הזמן אלא לגרום לנוסעים שסביבי לחוש עלובים יותר. לצערי איני שולטת בתחושת העליונות שצונחת עליי כאשר אני אוחזת בספר לצד הבריות המשתמשות בשירותי ההסעות הציבוריים ומעדיפים לבהות בחלל או להתעסק במכשיר זה או אחר.
נותרתי מבולבלת עוד כמה שניות ואז חזרתי עמוד אחד אחורה, קראתי שוב את מילותיה של הדמות הראשית, הפעם בקצב שלה. נזכרתי במילים שהיו כה עדינות אך כה נוקבות ממש לפני מספר עמודים והנחתי לסיפור להיגמר בקצב האמיתי שלו.
לילה טוב,
מחר אני שוברת שגרה ונוסעת לבקר את סבא וסבתא שזרעו בי געגועים בשיחות הטלפון האחרונות בינינו.
אח, התחושה המקסימה הזאת של סיום ספר. אין יפה ממנה. מין כישוף שפועל על כל הגוף שלי, המילים עדיין מהדהדות, הדמויות עדיין מסתובבות בחדרי, אילמות.
תחושה של מלאות והכלה שאין לה תחליף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
