פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

חטפתי איזה משהו בגרון. דלקת או איזה שטות אחרת. בקיצור, מציק. לא נעים. כואב.

אבל אני מעדיפה אלף משהוים בגרון (לא, לא זה. תמשיכו לקרוא, סוטים) על פני אמא שלי. אין לי בעיה שתתקיים, באמת שלא, היא לא מפריעה לי, כל עוד זה לא קורה לידי, ואני לא שומעת את הקול שלה, או צריכה לענות על השאלות שלה ולשמוע את הטענות שלה ואת שיחות הטלפון המייגעות שלה עם האחיות המייגעות עוד יותר שלה. 

האישה הזאת היא גוש מייאש. אני מיואשת כבר מרוב שהיא מייאשת. אני לא יכולה לסבול עוד רגע במחיצתה. מה גם שהיא מטומטמת. בשיא הרצינות. פעם חשבתי והאמנתי בכל לבי שיש עליה, שאפשר להחזיק ממנה כבנאדם עם תובנות, עם ראיה קדימה אבל לא. היא פשוט סתומה. היא פשוט תקועה. גם אחרי שהיא כביכול לוחצת על הגז, מעבירה הילוך, ועולה על הכביש המהיר, היא עדיין בתוך המכונית שכולם עוקפים ושבדרך גם נתקעת בשוליים ומחכה לאיזה גרר שיציל אותה.

בקיצור. אפשר כבר לעזוב את הבית?

נשבעת שאז נהיה החברות הכי טובות, אני אפילו אתקשר!

פעם בשבועיים

*ולא, הכותרת לא מעידה על בעיית שגיאות כתיב קלה או חוסר תשומת לב. זה פשוט השיח הפנימי שלי עם עצמי "מתוק? לא! מתוק? לא!!"

היום אמרתי כן, כי היה מותר. ואז ניקיתי את כל הבית בתקווה שיעופו ממני הקלוריות. 

לנקות זה משחרר. תנסו את זה.

משתכשך ברדוד

לא נכנס לעמוק

הייתה לי רגרסיה מטורפת ושמעתי שלושה שירים של שייגעצ (פאן)

אני רוצה ללכת להופעה של נינט ב30/1 בברלה, תבואו גם

אני חולבת ברפת כבר מיום ראשון, זה כיף, יש שם פרות ועגלים קטנים, אה ואל נא נשכח את החרא

אני נכשלת הסמסטר הזה בביולוגיה והתמחות רפת עיוני (זה לא באמת אכפת לי, העיקר שאני מצליחה במתמטיקה)

אחרי קצת זמן שאני לא בבית אני פתאום מעריכה את המיטה שלי הרבה יותר, בעיקר כשהיא עם מצעים נקיים וריחניים.

לאמא שלי לעומת זאת לא התגעגעתי, היא פולניה, והיא מציקה לי, בעין ובאוזן (כולי תקווה שזה יעבור לי מתישהו, העובדה שהריאקציה שלי אליה היא כמו תגובה ליתוש).

יורד גשם שוב, אני בקונכייה שלי, לא כלפי חוץ, אבל אני יודעת את זה.

רצונות/השגים

אני רוצה שיקראו לי בכתב היד (שטויות שעושות טוב על הנשמה)

אני מוגשת על 95 באנגלית (האפינס)

למדתי את המילים של השיר הגרמנית בעל פה (גאווה אישית קסומה)

עפתי לעשות דברים חסרי משמעות

ערב ערב היא מתחה את הסדין על מיטתה לפני שנכנסה למיטה, התהלכה מסביב בכדי לבדוק כי הוא מתוח היטב, הידקה בכל הפינות, העבירה ידה בעדינות אך עם מעט לחץ על המיטה בכדי ליישר כל קמט קטן שאולי מסתתר שם.

כשסיימה לבסוף, נעמדה מול מיטת היחיד בחדרה הצר והביטה בסדין. פניה נראו הבריקו מאורה של המנורה שהיטלטלה מעל ראשה באור קלוש, עורה נראה חלק וקשיח כמו בובת חרסינה שברירית ודוממת.

לפתע עינה השמאלית החלה לרצד, בדיוק נמרץ, טיקים קטנים שטמון בהם קצב אחיד משלהם, מהיר אך לרגע לא עצבני, נדמה היה כי היא איננה מודעת לקצב החדש של פניה, שרירי פיה התכווצו והשוו לפניה ארשת מטרידה של אי נוחות, עיניה נפערו כאילו הייתה עדה למחזה כה מטריד עד שאיננה מסוגלת אף לעצום אותן בכדי להתחמק מן הזיכרון שנקש על הדלת במוחה והתפרץ ללא כל הזמנה.

בתנועה חטופה היא תלשה את הסדין המתוח בפראות וקירבה אותו אליה כאילו היה תינוק שזה אך נולד, היא החזיקה אותו בשתי ידיה וקירבה אל אפה, שואפת את ריחו לאט.

היא חזרה אל החדר, טיפת זיעה ניגרה ממצחה וגבותיה התכווצו בכל פעם שהביטה על מיטת היחיד שניצבה בחדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד. היא אחזה בכיסא שעמד ליד דלת הכניסה ויצאה מן החדר. בעודה סוגרת את הדלת בעזרת רגלה, השתהתה לשניות אחדות בכדי לוודא ששמעה את הטריקה הקלה המאשרת שהדלת אכן נסגרה, ובאותם רגעים עיניה מתכווצות כאילו חדרה שמש מבין הקיר שמולה והיא מנסה להגן על פניה.

היא מתהלכת בקצב רגיל, קצב אישי, רגליה מטופפות על רצפת העץ הזולה ובכל כמה צעדים נשמעת חריקה קלה, אך זאת לא מטרידה את ראשה. בין סוף המסדרון לגרם המדרגות היא מדלגת מעל שטיחון קטן לרגליים המסתיר חור ברצפת העץ. היא עולה שתי מדרגות בכל פעם ולבסוף מגיעה לקומה השלישית, ממשיכה ללכת בעודה מחזיקה את הכיסא בשתי ידיה הצנומות. היא חולפת על פני מראה גדולה בחטף, ורידיה בולטים ועורה שקוף וחלק למשעי, שערה החום החלק אסוף לאחור.

ברקע מתחילים להישמע צלילים המזכירים חריקה, פעילות מסוימת של מכונה הפועלת בשיא כוחה, הרעש מחריש אוזניים ממש אך לה זה לא מפריע לרגע והיא מתקדמת לעבר החדר.

הכיסא ניצב סנטימטרים ספורים מן מכונת הכביסה הענקית הניצבת במרכז החדר, המזכיר בעיצובו את חדרה הצר בעל הקירות האפורים המשעממים להחריד, פרט לעובדה שיש זיכרון לטפט ישן שבעבר עטף את הקירות.

היא יושבת על הכיסא, מביטה בסיבובי המכונה, במים השוצפים, במרכך ובאבקה המתערבבים כולם יחדיו. גופה נשען לפנים, ידיה מונחות על ברכיה והיא מחזיקה את פניה בהן. ראשה נח בין שתי כפות ידיה ועיניה עוקבות בקנאות אחרי הסיבובים. עיניה נראות כמו משחק תעתוע לעיניים העומד לבלוע הכל בתוכו.

לפתע המכונה מאיטה את הקצב, לאט לאט עיניה נרגעות והיא מביטה בטיפות המים זולגות בתוך חלון המכונה.

היא קמה מהכיסא, לוקחת כמה צעדים לאחור ומתכופפת לעבר דלת המכונה, פותחת אותה, דוחפת את ידה פנימה ומוציאה את הסדין. ידה נתקעת בפנים והיא מנסה בכוח לשחררה, מושכת ומושכת עד שנופלת לאחור כשהסדין בידיה וממפרק ידה מתנתק צמיד לבן עם מספר סידורי ושתי אותיות ב"ח.

היא בחדרה שוב, הסדין שהספיק להתייבש, שוב נמתח לאורך מיטת היחיד שניצבת במרכז החדר, היא חוזרת על אותו התהליך, מותחת חזק לכל הכיוונים, מעבירה ידה בכדי לסלק את כל הקמטים שאולי מסתתרים, בודקת את הפינות כשלפתע צונחת על המיטה, נשימתה מסודרת אך קלושה, כמעט ואי אפשר להבחין שאכן מתבצעת פעילות נשימה, חזה נראה דומם כמו כל גופה.

"תאמר לי דוקטור, אתה חושב שהיא אי פעם תתעורר?"

"אין לדעת, נראה כי בתך שרויה במצב בלתי הפיך, סימני החיים טובים ונרשמת פעילות מוחית גבוהה, אך לא נראה דבר המרמז על כך שהיא תתעורר בקרוב".

"תודה דוקטור, אם כך, אני רק אלך להחליף לה את הסדינים, היא אף פעם לא אהבה את הריח של הסדינים בבית החולים".