פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

הסוד הוא לשחרר! כי אז דברים טובים קורים וזה נחמד ומחייכים ולא צריך למלא את הגוף בכל מיני שטויות בשביל להרגיש מלאה ושכלום לא חסר.

אני מתחילה להיות קצת יותר בסדר עם המציאות. כלומר, עד שהיא תנשך אותי בתחת.

יצאנו בשישי בערב וחזרתי רק בשבת בבוקר. היה נורא כיף. והיה גם מעורר. נראה לי שבפעם הראשונה מזה הרבה זמן שיצא לי להיות חלק ממשהו בזמן שאני לא בדיוק חלק ממנו ושלמישהו אחר יהיה סוג של אכפת שאני לא חלק מאותו משהו ויגרום לי להרגיש, אולי אפילו בלי לדעת או להבין, שזה בסדר. כן! זה המשפט המסובך ביותר שאי פעם יצא לי לכתוב (מגזימה כמו תמיד), אבל היי, העיקר שאני הבנתי את עצמי.

ואם כבר מדברים על הבנה עצמית. אני מוצאת את עצמי המון פעמים מבינה כמה אני בשליטה. ואיך טוב לי עם זה. זה מצחיק שפעם אשכרה נשלטתי ע"י בלוטות הטעם שלי. וחוש הריח, וחוש הראייה, וכמויות אדירות של אוכל.

זה גם חסכוני. וכמו לכולם, גם לי יש חורים בכיסים.

ואתמול הבנתי שאני כזאת אישה. וכלבה. ובת. ובחורה. וכל הדברים האלה שמתחת לקטגוריה של "בנות".

וזה לא מרוע. זה פשוט חלק מהד.נ.א שלנו. ואני זורמת עם זה. נראה לי.

עוף מוזר. אין צורך לסביר או לחפש משמעויות. אני עושה דברים בלי להבין אותם עד הסוף ולרוב אני יודעת מה יהיו ההשלכות. אבל אני פשוט לא מסוגלת להמשיך כמו פעם ולעשות מה שלא בא לי.

אז סיננתי. וסיננתי. ואמרתי שאני מתגעגעת ושיתקשר וסיננתי שוב. ואז כשהיתל בי וצלצל הביתה שתקתי במבוכה וסירבתי לצאת. אין לי סיבה ואולי יש לי אלף. מה שבטוח הוא שאני לא מתחרטת, כי באותו רגע כל מה שהתחשק לי לעשות זה לשבת עם אמא שלי בסלון ולראות תוכנית ריאליטי זולה אך מספקת.

אני צריכה שינוי נוף, ושינוי חברתי, ושינוי בכללי. אני צריכה להשתחרר מהצבא. מצחיק איך הכל מסתכם למסקנה אחת: בעיות שצה"ל גרם להן בעקיפין.

ברור שאני בבסיסי בחורה שלא סגורה על עצמה, ואפשר לומר שהגיוס לצבא גרם לי ללמוד על עצמי המון ולהשתנות, אבל בסופו של דבר, השירות שלי הוא כרגע מעכב צמיחה אחד גדול.

אבל בזמן האחרון אני יותר סגורה על עצמי. אני גם עושה דברים ש"דה אולד מי" מעולם לא הייתה מעזה לעשות. כמו לעלות על טרמפ או ללכת כמעט שעה וחצי מהרכבת הביתה ברגל. או להסתובב בתל אביב בלי לדעת איך להגיע למעוז חפצי ופשוט לשאול אנשים ולהסתדר ולא להתקשר לאלפי אנשים שיסבירו לי איך למצוא את הדרך. ולא לפחד מאנשים. ולהגיד מה שאני חושבת. ועוד כל מיני פיצ'עפקס קיומיים כאלה.

היום גם היה לי איזה פרץ שירה מטורף בשירותים הקטנים בקומה הראשונה. שם יש את האקוסטיקה הכי טובה בבית. ומראה די מחמיאה. אז עמדתי שם ושרתי, ופתאום הבנתי שאני יודעת כבר מזמן מה הכי טוב לי לשיר. ואני יודעת מה יושב עליי בול ומה מתאים לי ובאיזה "ז'אנר" כביכול אני הכי טובה. עכשיו זה רק להאמין ולפתח. אם בכלל אלך לכיוון הזה של מוסיקאית יוצרת רעבה ללחם (או במקרה שלי ללחם קל).

יש מצב שאתחיל ללמוד לנהוג בזמן הקרוב, והתחלתי לחשוב על מה אלמד אחרי שאשתחרר, ואני קצת משחררת את הרצועה בכל הנוגע לדיאטה. 

השורה התחתונה היא שאני בסדר. ושאני אהיה בסדר ושיהיה בסדר!

והחשוב מכל!

אני קוראת את החדש של פאולו קואלו "אלף" שמו, והוא מעולה ונפלא ושמימי ופותח סתימות בריאות ובנפש וסותם חורים בלב ובראש