פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

הבאסה עם זין גדול זה שהוא ממכר.

ואז נוצר מצב כזה שאני לא סובלת את הבנאדם אבל ממש אוהבת לגמור. 

יש קשר ישיר בין העובדה שהוא בן זונה לזה שהסקס כל כך טוב. רק בגלל כמות הנשים שעברה לו בין הסדינים. 

הוא כולו דיבורים. נצלן. אגואיסט. קשקשן. ילדותי. 

איפה שהוא בפנים נדמה לי שאני רוצה להציל אותו. להפוך אותו לנכון. 

זה מדהים כמה אפשר לא לסבול בנאדם ובאותו זמן לרצות שהוא ישים לב. איזה היגיון שבור. 

בכל מקרה. אני מנסה לסיים את זה עם הבחור השני. ״הנורמלי״ אני קוראת לו. 

אנחנו מדברים על להיפגש ולדבר והוא פתאום לא מחזיר סמסים. מנסה לשחק אותה קשה להשגה. הוא לא מבין שאני לא באמת משחקת איתו בחתול ועכבר.

שכבתי עם מישהו אחר יא נבך. 

וזה לא כל כך באשמתך. 

הלוואי שהיית מתאים. 

קר בחוץ אבל הראש שלי כואב כאילו השמש קופחת מעליי כבר שעות. החדר שלי נראה עד לפני שעה כמו שטח מפורז אחרי מלחמה. סידרתי, וניקיתי קצת. פתחתי חלונות.

אתמול בלילה הלכתי לישון מאוחר אחרי משבר. אני אומרת משבר כי זה נתפס ככה בחוץ, מבחינתי אלה היו השעתיים הכי מטומטמות שהעברתי בחיי.

בקיצור? שני אנשים שלא סובלים אחד את השני, מדברים איתי על זה שהם לא סובלים אחד את השני. עד כה, הכל בסדר, ספיר סופגת, ספיר מכילה, ספיר לא מפרקת את החבילה, ואז טה טה טה טם, אחת מחליטה שאני מושפעת מהשני לרעה, ושהיא לא יכולה יותר להיות במחיצת שנינו כשאנחנו ביחד. היא מאוכזבת ממני, אבל מבינה שאני לא יכולה לראות את זה כמוה, מהצד. 

טוב חברים, אין לי מה לעשות עם זה. עודדתי אותם לדבר, אמרתי להם, אפילו אל תתנצלו, תצעקו, תקללו, רק תגיעו למקום שבו שניכם מיישרים קו אחד עם השניה. אבל לא! מסתבר שכל אחד מהם חושב שהשני אטום ושלדבר לא יעזור בכלום. 

אז כאן בלב שלם, אני מצהירה בשיא הכנות שהפסיק להיות לי אכפת ממש אתמול, אחרי שניתקתי את השיחה המי יודע כמה בשתיים בלילה, מתה מעייפות, מנוונת מוחית, מבולבלת ובעיקר, מותשת מהשטויות האלה, מה זה פה? גנון?

למדתי אתמול שזה לא משנה שאני צודקת, כי גם אחרים חושבים שהם צודקים.

אני רוצה מילים משלי שיקשטו אחרים. בלי ריח של שתן ועכבות של אחרים. אחרים שלא נטשו את עמדתם כמוני.

ניזוקתי. או שאולי הזיקו לי. מבלי להתכוון הפסקתי להקשיב לקול שאמור לכוון את אורות האיתות של חיי. וללא רישיון אני נוהגת. נוהגת לתוך סבך עמום של מציאות. מי נתן לי רישיון.

מצאתי את המקור לריח הצחנה שעולה ממני. הוא הבסיס לכל תעלוליי המגוחכים. תירוצים של מזדקנת צעירה שלא עלה בחכתה דבר מלבד ייסורים משניים. שיחות שחבל שלא נגנזו. מזומנים שבוזבזו.

אני טועמת מגוון עצום של גחמות. אבל את האצבע במעמקי גרוני אני שומטת, מניחה לה רק לדגדג את עצמי ברגעים של שחיתות בהמית, ריקבון גדלות משובח שהתעצם עם התבגרותי לכדי עיגול לא שלם, מקומר, מלא חצאי תובנות ושלוליות של מחשבות שאין ברשותי מגפיים מתאימות בכדי לקפץ לתוכן.

אני רוצה שינוי. ספונטני או אימפולסיבי? או שמא שניהם באותה המידה. ומה יש לשנות בכלל.

התוודעתי לאמת כואבת לא מזמן. בשביל לחיות את החיים האלה, צריך להיות עיוור ואטום.

אבל אני לא עיוורת ואטומה. אני בובה ומותק ונשמה. ואני יקירתי ואהובתי וחמדתי.

אני מחבקת את סבא כאילו זאת הפעם האחרונה שאחבק אותו. ואני כועסת על דודה כי עדיין נותרו לה כמה אסים.

ואני חברה של הוריי מרחוק וגם של חבריי. ואני נטמעת בהמון ואני שוקלת בכבדות. ואני התגלמות תרתי המשמע.

הייתי רוצה שיפחדו ממני כך שיאהבו אותי. אהבה יראה שכזאת.

נדמה לי שאף פעם לא תהיה לי אהבה.

נדמה לי שהראשון או הראשונה שיחפצו בי, אלך איתם.