פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

אני סובלת מחוסר קיום. אני חייבת להשתחרר מהצבא, מה שיביא אותי קרוב יותר לשחרור מחיי "הקודמים" שכוללים את החברים שלי, הוריי, אחי והבית התקוע שלי.

פאק אני פשוט לא יכולה לראות את אמא שלי יותר, או לשמוע את הקול שלה ואת השטויות שיוצאות לה מהפה. היא אישה שאין לה כלום. אישה שהבעל שלה לא מכבד אותה, אישה ששונאת את העבודה שלה, שלא עשתה כלום עם החיים שלה, שרק מתלוננת כל הזמן וחיה בחלומות. 

ואבא שלי, בנאדם מבוזבז שנשלט על ידי כסף, או יותר נכון, חוסר בכסף.

ואחי הקטן, לא הולך לבית הספר כבר שנתיים. יושב בבית מול המחשב ומתנוון. עם זה אני חיה. מה אני אמורה לעשות? לחכות לרגע שאני אוכל לעוף מפה.

אבל כל זה לא יכול לקרות בזמן שאני בצבא. וגם שם, בצבא, הכל כל כך מטומטם. אנשים חיים בסרט. ואני נופלת בין הכיסאות ויוצאת פראיירית באופן קבוע.

היום אכלתי שטויות. קצת הפרזתי עם המנה המותרת. אוכל זה טיפשי!

וקיבלתי מחזור! באיחור! וכמובן שעם המזל שלי אני יוצאת לאבט"ש בפאקינג רמלה ביום שני, וככה בשביל לעטוף את המתנה הנפלאה הזאת שקיבלתי מהצבא אני אצטרך לעשות אותו לבד, בלי אנשים שאני מכירה ולסבול מכאביי מחזור.

החיים שלי דבש. באמת! 

ונכון, מה שצריך לקרות יקרה וקורה וקרה ובלה בלה בלה. אבל סעמק, די כבר

"זה לא כיף לי!" אני צועקת.

אחי צועק אליי מהחדר שלו "גם לי לא!".

אנחנו נפגשים באמצע המסדרון.

"מה קרה?", "אני חושבת שהפסקת חשמל", "תבדקי בארון".

יורדים למטה, דרוכים, הכל שקט. "מעניין מה זה", יובי אומר.

אני פותחת את הארון, מסתכלת פנימה "שום דבר לא קפץ, הכל כאן בסדר".

"כנראה הפסקת חשמל", יובי ממלמל וכבר עם הטלפון ביד בודק אם זה רק אצלנו.

אני סוגרת את הארון והחשמל חוזר.

"יובי, אנחנו מכורים", "אשכרה, כמה היסטריה, כמה לחץ".

מה שקרה כאן לפני חמש דקות הזכיר לי את התקפי ההיסטריה של האחים לבית שובל.

יום אחד חזרתי לבית ריק, אני הייתי אצל אלעד והמשפחה יצאה לטייל.

חם לי, לח לי, כואב לי הראש ובכל זאת אני מתיישבת מול המחשב, מזרימה את העולם לתוך הוורידים.

החלטתי להתקלח, ורבע שעה אח"כ שבתי למחשב היקר, אך הפעם, שוד ושבר, אין אינטרנט.

אם אתם רוצים לקרב אותי לטיפול סיעודי במחלקה סגורה, הנה הפתרון שלכם, תיקחו לי את האינטרנט.

אני הופכת אחוזת דיבוק ומאשימה את כל העולם ובת דודתו מדרגה רביעית בבעיה שלי.

טלפונים, צעקות, ו"מי נכנס לי לחדר כשלא הייתי כאן?" בדציבלים שיכולים לנפץ כוסות.

היסטרית, אני חושבת שציינתי את זה בתיאור אי שם בצד הבלוג.

אבא בא הביתה, ומתחיל במלאכה, ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן את העוול שמכאיב לו באוזניים, ואני ואחי, במקום לעזור טכנית, אנחנו רק מייבבים "אבא, אל תיגע בזה, לא הכבל הזה לא קשור, מה זאת המדפסת, תוציא את היד מהשקע...".

קרציות בקיצור.

ואחרי שעות של עצבים, זיעה, מחשבות אובדניות וחיבור של כבלים מכוכב אחר למוח המחשב, אבא בטעות נשען על הקיר והאינטרנט חוזר. התקע שמחובר לחשמל, הוא היה רופף. מישהו אמר פדיחה?

אני צריכה ללמוד למבחן באזרחות שיש מחר. אותו מבחן שלא השכלתי ללמוד אליו כל החודש הקודם.

סוג של 238 עמודים בספר אחד גדול ומרושע. מי אמר 40 ולא קיבל?

Wish me luck