פרצוף כלבלב זה אינטיליגנטי

פעם לא הבנתי את המשפט הזה. אתמול נפל לי האסימון.

דברים קורים מסיבה, אחרת למה שיקרו? 

בעבר (ועדיין לפעמים), הייתי נוטה לשמוע אנשים מדברים את האמונות שלהם, והם היו מדביקים אותי בצורת החשיבה שלהם, ובאמת שלהם. ובזמן האחרון אני קולטת שיש לי אמת משלי, שהיא אמת ממש סבבה, חמודה כזאת, לא מסובכת מידי אבל גם לא הכי קלילה בעולם. אמת ממוצעת. האמת שלי.

ויש בתוכה את הדברים הכי בנאליים בעולם ולצידם את המהפכות הכי מטורפות. והיא מלאה בקשיים ובפרדוקסים אבל גם בשלווה וכיף.

אני מרגישה טוב, אני מרגישה שאוהבים אותי. הסביבה שינתה את פרצופה, אני יודעת שיש לזה סיבה, והיא קשורה כנראה לעובדה שירדו ממני כמעט 32 קילוגרמים. ומה לעשות ששומן דוחה אנשים. אז אני לוקחת הכל בעירבון מוגבל, ואת מה שאני יודעת שאני באמת יכולה להכיל ולאמץ אליי, אני לוקחת בלי לחשוב פעמיים.

ואם למישהו חורה או מישהו מקנא בדבר המדהים שקורה לי, שיאכל את הלב. זה החרא שלו, לא שלי!!

סופ"ש מדהים שיהיה, 

אני מתכוונת להספיק את כל מה שתכננתי לעשות, ואתם?

מהו הפיצוי על פרגון? אתה נוגע למישהו בנקודת הג'יב בעזרתן של כמה מילים פשוטות ונעימות לאוזן והופך רגע אחד מחיו למשמעותי קצת יותר.

אולי קישטתי את זה בקצת יותר מידי מילים יפות, אבל זה בערך הבסיס של העניין.

מה בעניין ביקורת? בייחוד ביקורת בונה, לא סתם ריכול או הערה עוקצנית. ביקורת שבאה בכוונה להאיר, ולא להעיר.

יצא לי לחשוב עכשיו שאולי אנחנו לא תמיד מוסיפים טוב לעולם כשאנחנו מחליטים לפצוח בביקורת בונה ובפרגונים אין סוף, כשהראש שלנו מתעלק על איזה פן מסוים אצל אדם מסוים ואנחנו ממש פושעים בכמות ההערצה הנודפת מאיתנו, וזאת כי נתפס מבטינו ונתלה על אותו ענף שגם הם עליו נחים. לעיתים אני חוששת שאנחנו מבקרים כך כי אולי אנחנו מפחדים שיראו בנו מתנשאים, מרימי אף עלובים שנדמה כי מעדיפים לשתוק, אז אנחנו מדברים והרבה, ולא תמיד יש בסיס.

כשאני אומרת את האמת, מלוות המילים שלי בחיוך קטנטן שמעיד על כך שכל מטרתי היא לשפר, לא לגרוע או להעליב.

אך לעיתים כה קרובות, המבט שנישא אליי הוא מבולבל למחצית השניה ומיד לאחר מכן נעלב ופגוע, כאילו זה אך גילו שאני היא זאת שהתנגשה עם מטוס במגדלי התאומים.

האמת היא שאני בשלב אפור (דימויים זה הצד החזק שלי).

אני אף פעם לא אהיה מסוגלת פשוט להתפרק מול מישהו באמת.

אני לעולם לא אחשוף את עצמי עד הסוף.

תמיד יהיו לי סודות.

תמיד יעטרו את חיי שקרים לבנים.

אני חושבת שבשפה המקצועית קוראים לזה "בעלת תסביכים" (you name it)

ואני יודעת שזה מוזר וקצת מרושע, אבל פשוט אין לי כוח אליה, אוף.

כל היום יש לי הרגשה לא נעימה בבטן.

על הבוקר ראיתי מישהי שעשתה קעקוע של מפתח סול ומפתח פה ביחד על מפרק כף היד, שלהזכירכם, זה בדיוק מה שרציתי לעשות.

הרגשתי במקום הכי נמוך בעולם משום מה, כל כך קינאתי בה, כי היא כזאת חסרת עקבות, מחליטה ועושה, ואני ההפך הגמור.

ופתאום ניסיתי להיזכר מה היה שם בתקופה ההיא שרציתי לעשות קעקוע, והדבר היחיד שאני נזכרת בו הוא הרצון שיראו אותי.

שיתעניינו, שיכירו בי, שיביטו, שיתעסקו בי.

ועכשיו יש עליי תזכורת לתחושות האלה לתמיד על הגב בצד שמאל בצורת אישה עם כנפיים.

כבר מזמן לא הייתה לי מטרה, אחת כזאת משלי, שעוסקת רק בי, בעתיד, בהווה, בעבר, בכל דבר.

יש לי כמה על הפרק, העניין הוא להתחיל לפעול (כפי שהבנתם, זה ממש לא הצד החזק שלי, כיף גדול).

בעיות טכניות:

האורגן שלי נפל (שלום אני ספיר ואני מגושמת).

זימונים/שאלונים/מנילה לצבא עושים לי חררה (שיגיעו, מתי יגיעו?, דפיקות בלב סטייל התקף לב קטן).

בחינות/בגרויות/השלמות/חיסורים/איחורים/העדרויות (כבר יש לי פלטפוס, לא צריכה עקב אכילס).

רסיטלים/ללמוד מילים בעל פה/לא להיות צרודה וחולה (הכל בראש).

אני כל הזמן רוצה להחליף לפונט של אריאל ואני לא עושה את זה (התבטאותו של הפחד משינויים בדברים הממש ממש קטנים בחיים).

יאאלה מתוקים, הלכתי לראות המירוץ למיליון ולבזבז את הזמן שלי בצורה הכי טובה שאפשר, מתחת לפוך.