זהו, המושג חופש גדול כבר לא שייך ללקסיקון שלי אלא אם כן אני פונה לאחי הקטן ושואלת מה הוא עומד לעשות עם החופש שלו.אני עומדת בפני "החופשה לפני הגיוס", ככה החלטתי לקרוא לזה. פחות מחצי שנה של השד יודע מה, ימים של געגוע, ימים של כיף, ימים של חרדות.
בכל מקרה, אני בכלל לא במקום של קבלה או הבנה של המצב שלי, ואין לי מושג מתי ייפול לי האסימון שאני כבר לא תלמידה.
אין יותר ספרים ומחברות ולכתוב ביומן שיעורי בית, אין בחינות או מורים מעצבנים. (החלטתי שאמשיך לקנות יומן בכל שנה, לזכר "הזמנים הטובים", נקרא להם ככה עכשיו למרות שאני כביכול עדיין חיה אותם).
הדבר שהכי מפחיד אותי הוא האבדן. ואת זה אני אומרת בגלל ששכחתי איך זה מרגיש. איך זה מרגיש להשתחרר מכבלי ביה"ס לחודשיים תמימים ולחזור שוב לשגרה המקוללת ועם זאת כל כך אהובה. אני לא מצליחה להיזכר איך זה מרגיש ללכת ברגל הביתה אחרי שעות ארוכות בביה"ס ולהישכב מול הטלוויזיה ולבזבז את הזמן.
אני לא זוכרת איך זה מרגיש לקלל את המורה אחרי שהכשילה אותי במבחן או להודות למורה אחרת אחרי שהגישה אותי לבגרות עם ציון גבוה.
ואני נורא מפחדת, כי אני עדיין לא בסוף, אני רק עם רגל אחת בחוץ וכבר שכחתי הכל, את כל הוויית הלימודים.
אפשר לומר שהייתי תלמידה ממוצעת פלוס. ומה זה אומר? זה אומר שאם אהבתי מקצוע מסוים אז קיבלתי בו 100 ואם שנאתי מקצוע אחר, התנדנדתי בין עובר לנכשל.
למידה למבחנים הייתה אצלי עניין שנוי במחלוקת. אבל אפשר לומר שלא השקעתי זמן רב לכך ועדיין הוצאתי ציונים טובים, אפילו טובים מאד.
שיעורי בית? לא תודה. הייתי עושה שיעורי בית בשבועיים הראשונים של שנת הלימודים ואחר כך עוברת להעתקות מהירות בהפסקה או פתירה מעורפלת של השאלות בעצמי על רגל אחת רגע לפני הצלצול.
הו והצלצולים, אני שונאת את הצלצולים. חצי דקה של מנגינה מקוללת שלא תעזוב אותי לעולם. מנגינה שקטעה לי את חוט המחשבה בזמן מתכונות בחיבור ומבחנים בהיסטוריה. מנגינה שצעקה עליי לחזור לכיתה לעוד ארבעים וחמש דקות של שעמום.
בכל מקרה, בסופו של דבר אני פשוט מבולבלת, כי עכשיו אני כבר ילדה גדולה. כל האחריות יושבת על הכתפיים שלי. זה מה שנקרא לצאת לעולם הגדול.
אז חופש גדול? מעתה אתה נקרא "החיים שלי" ואני הולכת לחוות אותך על כל צורותיך (טוב טוב בסדר, אחרי שאשתחרר מהצבא זה יהיה נכון יותר, אבל זה מרגיש נכון גם עכשיו).
מחר יש לי מסיבת סיום ואני מעדיפה להישאר בבית ולזלול איזה משהו לא בריא ומשמין במקום ללכת ולהופיע.
אין לי מצברוח לחיוכים והתרגשות. וזה די עצוב.
לילה טוב, ואם אתם עדיין בתיכון, כיף לכם
אם לא, תודו שהיה טוב וטוב שהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
