תומר שוכב בחדר שלו בחדר באמצע הלילה. הוא שוכב על הגב, עוצם את העיניים, נראה רגוע ומתכונן לשינה. הוא חושב: "לא שכחתי כלום. הכל מוכן. אני יכול להמשיך לישון, שום דבר לא יכול להשתבש. אולי חוץ מהחלון, אולי הוא סגור מדי". הוא מתעורר בבהלה וניגש במהירות אל החלון, פותח חריץ קטן, לוקח שאיפה, מנדנד בראשו ופותח את החלון עוד קצת. לוקח עוד שאיפה, נרגע, חוזר למיטה ושוב - שוכב על הגב, עוצם את העיניים, נראה רגוע ומתכונן לשינה. שוב חושב: "לא שכחתי כלום. הכל מוכן. אני יכול להמשיך לישון, שום דבר לא יכול להשתבש. אני אתעורר בשעה שאני צריך להתעורר בה. הו, השעון המעורר!" הוא מתעורר שוב בבהלה וניגש במהירות אל השעון המעורר. הוא מכבה את השעון, מכוון אותו שוב מחדש לשעה 7:00. הוא נראה רגוע לכמה רגעים, ואז הוא שוב לוקח את השעון המעורר ומכוון אותו מחדש לשעה 6:57. "למקרה שיקחו לי כמה דקות להתעורר", הוא חושב. הוא ניגש שוב אל המיטה, לוקח את השמיכה, ואז זורק אותה במהירות שוב אל המיטה וניגש למגירות שלו ומחפש משהו. הוא מוציא מהמגירה שעון נוסף ומכוון אותו לשעה 6:53. "למקרה שאני לא אהיה מספיק מוכן להתעוררות מהשעון השני", הוא חושב. הוא ניגש שוב אל המיטה, שוכב על הגב, עוצם את העיניים, נראה רגוע ומתוכנן לשינה. הוא חושב: "לא שכחתי כלום, הכל מוכן. אני יכול להמשיך לישון, שום דבר לא יכול להתבשבש. להתייבש. הגרון שלי קצת יבש. עבר יותר מדי זמן מאז כוס המים האחרונה שלי!" הוא מתעורר שוב בבהלה ורץ במהירות אל מתקן המים שבמטבח, ממלא לעצמו כוס ושותה אותה מהר. הוא רץ בחזרה למיטה, מניח חצי-רגל עליה ואז מחזיר אותה שוב לרצפה, ורץ שוב למתקן המים למלא לעצמי כוס 0.5 ליטר מלאה בשלושה רבעים של מים. הוא לוקח את הכוס בזהירות שלא תיפול לאט לאט אל השידה שליד המיטה שלו, לוגם ממנה מעט וחושב: "עכשיו אין סיכוי שאתייבש". תומר מתעורר כך עוד שש פעמים מסיבות שונות ולבסוף נשאר במיטה ונרדם. השעון שליד המיטה מראה את השעה 2:48.
תומר מתעורר ב-6:53, קם במהירות כי שמע את קולו של שעון הגיבוי ולוגם את המים בבת-אחת. הוא רץ למטבח, מכין לעצמו קערה של דגני בוקר עם מעט חלב. קערה גדולה, מעט דגנים בוקר, חלב עד חצי גובה דגני הבוקר. הוא לוקח כפית ומתחיל לאכול מהקערה שלו. כשהוא מסיים הוא שותה כוס תה, ממלא אותה בבדיוק 200 מיליליטר, בודק שוב בקופסת התיונים את הכמות המדויקת של המים החמים שיש להוסיף לתיון אחד, מסתכל על השעון, סופר בדיוק 4 דקות עד שהתיון מסיים לצבוע את המים החמים, הוא מוציא את התיון, לכלי מיוחד, מערבב את הכוס ביסודיות, ומחכה עוד שתי דקות עד שרואים כמה גרגרים שחורים קטנים מגרגרי חול יושבים על קרקעית הספל. הוא לוגם מעט מהתה, לוקח עוגיה אחת, טובל אותה בתה, אוכל את החלק הרטוב שלה, טובל אותה שוב בתה לאור, אוכל את החלק הרטוב שלה ואז שם את החלק שנשאר יבש באותו כלי שבו נמצא התיון. הוא לוגם שוב מהתה לאט לאט עד שנגמר. כשהוא נע לכיוון הכיור רעש מעצבן מטריד אותו, הוא מחזיר את הכוס לשולחן ואת הכלי עם התיון וחתיכת העוגיה גם, ורץ לכיוון החדר שלו. הוא מגלה שהרעש המעצבן מגיע מהשעון המעורר הראשון שכיוון ומכבה אותו מהר. הוא חוזר שוב אל השולחן, מפנה את הכלי עם התיון וחתיכת העוגיה ואת הספל לכיור.
הוא הולך לבית הספר בדיוק באמצע השביל. כשהוא מגיע הוא יושב בכיסא בשורה השלישית מתוך רביעית בטור האחד-לפני-אחרון מצד ימין כשמסתכלים לכיוון הלוח, תולה את התיק שלו על אחורי הכיסא שלו, מוציא את הספר שלו, דפדפת, עט, עיפרון, ומחק, כולם מסודרים בדיוק באמצע השולחן. שומעים את המורה ממלמלת את תומר כותב עד שעוברים (לפי השעון) 40 דקות.
הפסקת אוכל. תומר ממשיך לשבת באותו המקום, מחזיר את הציוד הלימודי שלו לתיק ומוצא כריך. הוא אוכל אותו מימין לשמאל בשורות מדויקות. לפתע עוברת ילדה יפה עם כריך משלה מול תומר ואוכלת אותו. תומר נראה מבוהל. הילדה אומרת לו שלום, ותומר ממשיך בפרצוף מבוהל לסיים את מה שיש לו בפה, מחכה כמה שניות ואז מחזיר לה בשלום. היא מסובבת את ראשה לכיוון השני, תומר נרגע  לרגע ואז היא מסתכלת עליו שוב, ואפשר לשמוע את דפיקות הלב של תומר ולראות את טיפות הזעה מתחילות להיווצר בצד הימיני של המצח שלו. היא שוב מתחילה לדבר. "קוראים לי נעה". שוב, תומר מסיים את מה שיש לו בפה, מחכה כמה שניות ואז אומר לה "שלום נעה" בקול רועד. היא אומרת לו, כשיש לה עוד מעט מהכריך בפה: "אתה לא רוצה לומר לי איך קוראים לך?". תומר שוב נלחץ, הוא לועס מהר את מה שבפה שלו, מסיים, מחכה שנייה אחת ואז עונה לה בקול רועד: "לי קוראים תומר. אבל אני לא אוהב שיש אנשים לידי, אני רוצה שתלכי מפה". נעה נראית נעלבת, היא מסובבת את הראש במהירות ועוזבת את המקום. תומר נושם לרווחה, אוכל מעט מהכריך שלו, ואז שוב מתחיל להילחץ. "לא הייתי נחמד אל הילדה. אני לא בסדר. מה אני אעשה?" הוא חושב. הוא אוכל מהר את הכריך שלו, עדיין לפי הסדר. הוא מתחיל להתפלל: "הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה, הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה, הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה, הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה". נשמע הצלצול, תומר נרגע, נכנסת המורה, תומר עוטף את הכריך שלו שוב, מכניס אותו לתיק, מוציאת הציוד הלימודי שוב בדיוק באמצע השולחן והבעתו נראית ריקה.
שומעים שוב את הצלצול, תומר מחזיר את הציוד הלימודי שלו לתיק, מזיז את הכיסא אחורה, קם ומתיישר, מחזיר את הכיסא בדיוק למקום שהיה, ויוצא מהכיתה. הוא חוזר הביתה שוב בדיוק באמצע השביל.