לאחרונה הומוסקסואל בן 21, חרדי לשעבר שחי בתל אביב בתור חילוני, התאבד. רבים בקהילה מלאים בתשובות בנוגע לסיבה שהתאבד. הטענה העיקרית שנשמעת היא שההתאבדותו נובעת מהיותו הומוסקסואל וחרדי לשעבר, לכן יש לפעול כדי לדאוג שמנגנוני תמיכה יהיו יותר נוכחים, מה שאמור לכאורה להפחית את שכיחותם של מקרים אלה. בנוסף לבחור האחרון, בתקופה האחרונה התאבדו עוד 3 להט"בים אחרים. אני חולק על המסקנות האלה.

ראשית כל, אני לא מאמין שאפשר להאשים מישהו שהתאבד או לומר שההתאבדות שלו נבעה ממצבו האובייקטיבי. ההנחות הפילוסופיות שעליהן מבוססת החברה האנושים כמו שהיא עכשיו מובילות באמצעות הלוגיקה למסקנה שהתאבדות היא לא תוצאה טרגית בהכרח. בחברה אינדיבידואליסטית, אם האדם הפרטי יוצר את עולמו, הוא יכול גם להשבית את עולמו ולא תהיה לזה שום השלכה, כי העולם כולו לא יהיה קיים יותר. מכאן שהבחירה להתאבד יכולה להתרחש בכל מצב אובייקטיבי על ידי אדם שהואכל בהנחות הפילוסופיות האלה.

מכאן, אני מסיק שהפתרון הוא לא עוד תמיכה נפשית. הרעיון של תמיכה נפשית כאמצעי נגד התאבדות מניח שהתאבדות היא תוצאה של מצוקה או כשלון, למרות שהיא לא מוכרחה להיות כזאת, ואני אף ארחיק לכת ואומר שבדרך כלל היא לא תוצאה של גורמים אלה. הפתרון האמיתי הוא תשובה אמיתית נגד המסקנה של התאבדות, ואת זה אורח החיים ההומוסקסואלי לא באמת מספק.

אחד הדברים שיכולים לבלום התאבדות הוא משמעות והימנעות מאבסורד. הומוסקסואלים, כמו שהם חיים היום, נמצאים רחוק מאוד מהמשמעות. אחד מיעדיהם שלהם כבני-אנוש - להתרבות, נמנע מהם ברוב המקרים או שהופך להיות משימה קשה מאוד עד בלתי-אפשרית עבורם. אותם מגישי עזרה להומוסקסואלים צעירים על סף התאבדות לא יכולים לומר לצעירים שהמצב ישתנה בלי לשקר. האמת היא שהחיים ההומוסקסואליים הם חיים שבהם קשה למצוא יעד גדול יותר ממך, וכשקשה למצוא יעד גדול יותר ממך הסיבות לא-להתאבד הולכות ואוזלות.

כל ניסיון לתמיכה נפשית שלא ניגש לעניין זה חוטא את המטרה. האמת היא שלאותם מתאבדים יש סיבה טובה לעשות את מה שהם עושים. אין להם הרבה לאן לשאוף, הם יכולים לראות להט"בים בוגרים מהם, אותם להט"בים יספרו להם שבאמת, It gets better, כי הם מנסים להעריך את מצבם הפסיכולוגי לפי רמת ההצלחה שלהם שנראית מנקודת המבט החיצונית, אבל לא קשה להסיק ששום דבר משמעותי לא באמת השתנה בחייהם של אותם להט"בים מהרגע שבו הם איחלו למותם כשבריון ירק להם בפרצוף בתיכון. מה שאותם מגישי עזרה עושים היום זה רק ללכת במקום, להרגיע לעצמם את המצפון. ההתאבדות הבאה נדירה, והסיכוי שיצליחו לגשת אליה לפני שהיא תצא לפועל קלושה, הם לא עוזרים באמת לאף אחד.

על אף הכתוב לעיל, אני לא חושב שאין שום פתרון שאפשר להציע לאותם צעירים. אפשר להציע להם פתרון מסוג אחר שממוקד בעתיד שלא קיים כיום: אפשר להציע להם שישארו לחיות לא עבור החיים שיותר סביר שיהיו להם - החיים שחיים כרגע אותם הומוסקסואלים המבוגרים מהם ב-10 שנים. אפשר להציע להם שישארו לחיות עבור החיים שיכולים להיות להם אם המאבק החברתי יצליח. אפשר להציע להם יעד גדול מהם שישמש משמעות אלטרנטיבית, יעד שנשכח בקהילה בשנים האחרונות: להשיג שוויון זכויות אמיתי ומלא, או כל מטרה פוליטית אחרת שהם מאמינים בה אמונה שלמה.

ובכל זאת, לא ניתן לצפות שכל אחד יהיה מסוגל לקחת על עצמו מטרה כזו, צריך להיות סוג מסוים של אדם כדי להיות מסוגל להעמיד בפניך יעד כזה. השאר, שלא מסוגלים, יהיו מוכרחים להישאר באותו המצב שבו רבים נמצאים כיום: אין משמעות, התאבדות היא התוצאה של ההיסק הלוגי, אבל בדרך כלל דוחים אותה.

הסרט "Longtime Companion" נגמר בסצנה שבה שתיים מהדמויות מוצאות משמעות לחיים: להיות שם כשימצאו תרופה לאיידס. אני רוצה להיות כאן כדי לראות את החידוש הטכנולוגי שאאפשר לי להיות גם הומוסקסואל וגם לממש את הדחף שלי להעמיד צאצאים שלי ושל בחיר לבי. כדי לראות את התרופה שתרפא את האבסורד שבחוסר השוויון שקיים עדיין היום.

עוד על הרעיון בפוסט: "מה באמת קורה פה?".