לאחרונה הומוסקסואל בן 21, חרדי לשעבר שחי בתל אביב בתור חילוני, התאבד. רבים בקהילה מלאים בתשובות בנוגע לסיבה שהתאבד. הטענה העיקרית שנשמעת היא שההתאבדותו נובעת מהיותו הומוסקסואל וחרדי לשעבר, לכן יש לפעול כדי לדאוג שמנגנוני תמיכה יהיו יותר נוכחים, מה שאמור לכאורה להפחית את שכיחותם של מקרים אלה. בנוסף לבחור האחרון, בתקופה האחרונה התאבדו עוד 3 להט"בים אחרים. אני חולק על המסקנות האלה.

ראשית כל, אני לא מאמין שאפשר להאשים מישהו שהתאבד או לומר שההתאבדות שלו נבעה ממצבו האובייקטיבי. ההנחות הפילוסופיות שעליהן מבוססת החברה האנושים כמו שהיא עכשיו מובילות באמצעות הלוגיקה למסקנה שהתאבדות היא לא תוצאה טרגית בהכרח. בחברה אינדיבידואליסטית, אם האדם הפרטי יוצר את עולמו, הוא יכול גם להשבית את עולמו ולא תהיה לזה שום השלכה, כי העולם כולו לא יהיה קיים יותר. מכאן שהבחירה להתאבד יכולה להתרחש בכל מצב אובייקטיבי על ידי אדם שהואכל בהנחות הפילוסופיות האלה.

מכאן, אני מסיק שהפתרון הוא לא עוד תמיכה נפשית. הרעיון של תמיכה נפשית כאמצעי נגד התאבדות מניח שהתאבדות היא תוצאה של מצוקה או כשלון, למרות שהיא לא מוכרחה להיות כזאת, ואני אף ארחיק לכת ואומר שבדרך כלל היא לא תוצאה של גורמים אלה. הפתרון האמיתי הוא תשובה אמיתית נגד המסקנה של התאבדות, ואת זה אורח החיים ההומוסקסואלי לא באמת מספק.

אחד הדברים שיכולים לבלום התאבדות הוא משמעות והימנעות מאבסורד. הומוסקסואלים, כמו שהם חיים היום, נמצאים רחוק מאוד מהמשמעות. אחד מיעדיהם שלהם כבני-אנוש - להתרבות, נמנע מהם ברוב המקרים או שהופך להיות משימה קשה מאוד עד בלתי-אפשרית עבורם. אותם מגישי עזרה להומוסקסואלים צעירים על סף התאבדות לא יכולים לומר לצעירים שהמצב ישתנה בלי לשקר. האמת היא שהחיים ההומוסקסואליים הם חיים שבהם קשה למצוא יעד גדול יותר ממך, וכשקשה למצוא יעד גדול יותר ממך הסיבות לא-להתאבד הולכות ואוזלות.

כל ניסיון לתמיכה נפשית שלא ניגש לעניין זה חוטא את המטרה. האמת היא שלאותם מתאבדים יש סיבה טובה לעשות את מה שהם עושים. אין להם הרבה לאן לשאוף, הם יכולים לראות להט"בים בוגרים מהם, אותם להט"בים יספרו להם שבאמת, It gets better, כי הם מנסים להעריך את מצבם הפסיכולוגי לפי רמת ההצלחה שלהם שנראית מנקודת המבט החיצונית, אבל לא קשה להסיק ששום דבר משמעותי לא באמת השתנה בחייהם של אותם להט"בים מהרגע שבו הם איחלו למותם כשבריון ירק להם בפרצוף בתיכון. מה שאותם מגישי עזרה עושים היום זה רק ללכת במקום, להרגיע לעצמם את המצפון. ההתאבדות הבאה נדירה, והסיכוי שיצליחו לגשת אליה לפני שהיא תצא לפועל קלושה, הם לא עוזרים באמת לאף אחד.

על אף הכתוב לעיל, אני לא חושב שאין שום פתרון שאפשר להציע לאותם צעירים. אפשר להציע להם פתרון מסוג אחר שממוקד בעתיד שלא קיים כיום: אפשר להציע להם שישארו לחיות לא עבור החיים שיותר סביר שיהיו להם - החיים שחיים כרגע אותם הומוסקסואלים המבוגרים מהם ב-10 שנים. אפשר להציע להם שישארו לחיות עבור החיים שיכולים להיות להם אם המאבק החברתי יצליח. אפשר להציע להם יעד גדול מהם שישמש משמעות אלטרנטיבית, יעד שנשכח בקהילה בשנים האחרונות: להשיג שוויון זכויות אמיתי ומלא, או כל מטרה פוליטית אחרת שהם מאמינים בה אמונה שלמה.

ובכל זאת, לא ניתן לצפות שכל אחד יהיה מסוגל לקחת על עצמו מטרה כזו, צריך להיות סוג מסוים של אדם כדי להיות מסוגל להעמיד בפניך יעד כזה. השאר, שלא מסוגלים, יהיו מוכרחים להישאר באותו המצב שבו רבים נמצאים כיום: אין משמעות, התאבדות היא התוצאה של ההיסק הלוגי, אבל בדרך כלל דוחים אותה.

הסרט "Longtime Companion" נגמר בסצנה שבה שתיים מהדמויות מוצאות משמעות לחיים: להיות שם כשימצאו תרופה לאיידס. אני רוצה להיות כאן כדי לראות את החידוש הטכנולוגי שאאפשר לי להיות גם הומוסקסואל וגם לממש את הדחף שלי להעמיד צאצאים שלי ושל בחיר לבי. כדי לראות את התרופה שתרפא את האבסורד שבחוסר השוויון שקיים עדיין היום.

עוד על הרעיון בפוסט: "מה באמת קורה פה?".

תומר שוכב בחדר שלו בחדר באמצע הלילה. הוא שוכב על הגב, עוצם את העיניים, נראה רגוע ומתכונן לשינה. הוא חושב: "לא שכחתי כלום. הכל מוכן. אני יכול להמשיך לישון, שום דבר לא יכול להשתבש. אולי חוץ מהחלון, אולי הוא סגור מדי". הוא מתעורר בבהלה וניגש במהירות אל החלון, פותח חריץ קטן, לוקח שאיפה, מנדנד בראשו ופותח את החלון עוד קצת. לוקח עוד שאיפה, נרגע, חוזר למיטה ושוב - שוכב על הגב, עוצם את העיניים, נראה רגוע ומתכונן לשינה. שוב חושב: "לא שכחתי כלום. הכל מוכן. אני יכול להמשיך לישון, שום דבר לא יכול להשתבש. אני אתעורר בשעה שאני צריך להתעורר בה. הו, השעון המעורר!" הוא מתעורר שוב בבהלה וניגש במהירות אל השעון המעורר. הוא מכבה את השעון, מכוון אותו שוב מחדש לשעה 7:00. הוא נראה רגוע לכמה רגעים, ואז הוא שוב לוקח את השעון המעורר ומכוון אותו מחדש לשעה 6:57. "למקרה שיקחו לי כמה דקות להתעורר", הוא חושב. הוא ניגש שוב אל המיטה, לוקח את השמיכה, ואז זורק אותה במהירות שוב אל המיטה וניגש למגירות שלו ומחפש משהו. הוא מוציא מהמגירה שעון נוסף ומכוון אותו לשעה 6:53. "למקרה שאני לא אהיה מספיק מוכן להתעוררות מהשעון השני", הוא חושב. הוא ניגש שוב אל המיטה, שוכב על הגב, עוצם את העיניים, נראה רגוע ומתוכנן לשינה. הוא חושב: "לא שכחתי כלום, הכל מוכן. אני יכול להמשיך לישון, שום דבר לא יכול להתבשבש. להתייבש. הגרון שלי קצת יבש. עבר יותר מדי זמן מאז כוס המים האחרונה שלי!" הוא מתעורר שוב בבהלה ורץ במהירות אל מתקן המים שבמטבח, ממלא לעצמו כוס ושותה אותה מהר. הוא רץ בחזרה למיטה, מניח חצי-רגל עליה ואז מחזיר אותה שוב לרצפה, ורץ שוב למתקן המים למלא לעצמי כוס 0.5 ליטר מלאה בשלושה רבעים של מים. הוא לוקח את הכוס בזהירות שלא תיפול לאט לאט אל השידה שליד המיטה שלו, לוגם ממנה מעט וחושב: "עכשיו אין סיכוי שאתייבש". תומר מתעורר כך עוד שש פעמים מסיבות שונות ולבסוף נשאר במיטה ונרדם. השעון שליד המיטה מראה את השעה 2:48.
תומר מתעורר ב-6:53, קם במהירות כי שמע את קולו של שעון הגיבוי ולוגם את המים בבת-אחת. הוא רץ למטבח, מכין לעצמו קערה של דגני בוקר עם מעט חלב. קערה גדולה, מעט דגנים בוקר, חלב עד חצי גובה דגני הבוקר. הוא לוקח כפית ומתחיל לאכול מהקערה שלו. כשהוא מסיים הוא שותה כוס תה, ממלא אותה בבדיוק 200 מיליליטר, בודק שוב בקופסת התיונים את הכמות המדויקת של המים החמים שיש להוסיף לתיון אחד, מסתכל על השעון, סופר בדיוק 4 דקות עד שהתיון מסיים לצבוע את המים החמים, הוא מוציא את התיון, לכלי מיוחד, מערבב את הכוס ביסודיות, ומחכה עוד שתי דקות עד שרואים כמה גרגרים שחורים קטנים מגרגרי חול יושבים על קרקעית הספל. הוא לוגם מעט מהתה, לוקח עוגיה אחת, טובל אותה בתה, אוכל את החלק הרטוב שלה, טובל אותה שוב בתה לאור, אוכל את החלק הרטוב שלה ואז שם את החלק שנשאר יבש באותו כלי שבו נמצא התיון. הוא לוגם שוב מהתה לאט לאט עד שנגמר. כשהוא נע לכיוון הכיור רעש מעצבן מטריד אותו, הוא מחזיר את הכוס לשולחן ואת הכלי עם התיון וחתיכת העוגיה גם, ורץ לכיוון החדר שלו. הוא מגלה שהרעש המעצבן מגיע מהשעון המעורר הראשון שכיוון ומכבה אותו מהר. הוא חוזר שוב אל השולחן, מפנה את הכלי עם התיון וחתיכת העוגיה ואת הספל לכיור.
הוא הולך לבית הספר בדיוק באמצע השביל. כשהוא מגיע הוא יושב בכיסא בשורה השלישית מתוך רביעית בטור האחד-לפני-אחרון מצד ימין כשמסתכלים לכיוון הלוח, תולה את התיק שלו על אחורי הכיסא שלו, מוציא את הספר שלו, דפדפת, עט, עיפרון, ומחק, כולם מסודרים בדיוק באמצע השולחן. שומעים את המורה ממלמלת את תומר כותב עד שעוברים (לפי השעון) 40 דקות.
הפסקת אוכל. תומר ממשיך לשבת באותו המקום, מחזיר את הציוד הלימודי שלו לתיק ומוצא כריך. הוא אוכל אותו מימין לשמאל בשורות מדויקות. לפתע עוברת ילדה יפה עם כריך משלה מול תומר ואוכלת אותו. תומר נראה מבוהל. הילדה אומרת לו שלום, ותומר ממשיך בפרצוף מבוהל לסיים את מה שיש לו בפה, מחכה כמה שניות ואז מחזיר לה בשלום. היא מסובבת את ראשה לכיוון השני, תומר נרגע  לרגע ואז היא מסתכלת עליו שוב, ואפשר לשמוע את דפיקות הלב של תומר ולראות את טיפות הזעה מתחילות להיווצר בצד הימיני של המצח שלו. היא שוב מתחילה לדבר. "קוראים לי נעה". שוב, תומר מסיים את מה שיש לו בפה, מחכה כמה שניות ואז אומר לה "שלום נעה" בקול רועד. היא אומרת לו, כשיש לה עוד מעט מהכריך בפה: "אתה לא רוצה לומר לי איך קוראים לך?". תומר שוב נלחץ, הוא לועס מהר את מה שבפה שלו, מסיים, מחכה שנייה אחת ואז עונה לה בקול רועד: "לי קוראים תומר. אבל אני לא אוהב שיש אנשים לידי, אני רוצה שתלכי מפה". נעה נראית נעלבת, היא מסובבת את הראש במהירות ועוזבת את המקום. תומר נושם לרווחה, אוכל מעט מהכריך שלו, ואז שוב מתחיל להילחץ. "לא הייתי נחמד אל הילדה. אני לא בסדר. מה אני אעשה?" הוא חושב. הוא אוכל מהר את הכריך שלו, עדיין לפי הסדר. הוא מתחיל להתפלל: "הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה, הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה, הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה, הלוואי שיהיה צלצול ושתגיע המורה". נשמע הצלצול, תומר נרגע, נכנסת המורה, תומר עוטף את הכריך שלו שוב, מכניס אותו לתיק, מוציאת הציוד הלימודי שוב בדיוק באמצע השולחן והבעתו נראית ריקה.
שומעים שוב את הצלצול, תומר מחזיר את הציוד הלימודי שלו לתיק, מזיז את הכיסא אחורה, קם ומתיישר, מחזיר את הכיסא בדיוק למקום שהיה, ויוצא מהכיתה. הוא חוזר הביתה שוב בדיוק באמצע השביל.