ילדה מכאן

וואו, תמיד כשאני פה עד מאוחר, אני חושבת שאולי אני אקפוץ לעדכן.

אני חושבת וחושבת ולא יוצאת לי שום מילה, כל מה שרציתי לכתוב באותו שבוע, נמחק מהראש שלי בשניה שאני מגיעה לחלון הכתיבה.

כמו עכשיו למשל :)

בזמנים אלו אני נמצאת בהכנות מטורפות לתיק טיול של פסח. הצוות שלי- רננה איתי ורולי ואני בנינו אותו במשך שבועיים.

באמת קשה!

אני משעממת עכשיו את עצמי, אז אעבור לי נושא.

לאחרונה אני מרגישה מחוזקת, לאו דווקא בקטע של דת, אלא בעצמיות כזאת, כאילו אני הפכתי לפלדה מבפנים, פלדה חזקה- מתמודדת עם לחצים והודעות מעצבנות שדופקות לך תוכניות, בדרך כלל אני מתפוצצת מזה.

אני לא יודעת על מה התגברתי עם עצמי לאחרונה.. אולי דחיתי סיפוקים, אולי התגברתי על אמרות מטומטמות של אנשים והבלגתי בלי להביך אותם, אולי הכרתי את עצמי בצורה אחרת והשתניתי. אפילו קצת.

וזה באמת יכול להיות.

 ודברים קטנים כאלה באמת מחזקים. התגברות על הרגלים גרועים.

יש לי המון לכתוב על מה אני עוברת, אבל זה פשוט לא מעניין, אני מבטיחה לכם. אני פוגשת אנשים מהעבר, מכירה אנשים ישנים-חדשים שאף פעם לא דיברתי איתם. וזה לא קרה לי אף פעם.

אולי באמת קצת השתניתי ועם זאת, האנשים מסביבי. זה די הגיוני.

באמת שאני לא מעניינת גם את עצמי כרגע, לכן אני אעוף מכאן בברכת לילה טוב.

ויש לי יומולדת ביום ראשון, ח' ניסן (אם אתם מגיבים אל תכתבו רק מזל טוב, אלא על כל מה שכתבתי. סתם רציתי להזכיר את זה כי אני בטח לא אכתוב פה עוד חודש :)

אה, ואם שמתם לב, יש פה איזה אחת שמגיבה פה לפעמים בשם בת-אל, חברה שלי.

סתם מקדישה לה את הפוסט בגלל היותה הקוראת הראשונה והאחרונה שלי (אם המצב לא ישתפר בקרוב עם התגובות או מי שנכנס לכאן).

שלכם תמיד,

ילדה מכאן.