ילדה מכאן

בדרכה שלה, מגיעה גם למי שמתכסה בהכי הרבה שכבות שקופות

הגיעה גם למי שלא הצליח לכבד אף אחד חוץ מאת הצרכים שלו

בדרך שהיא בוחרת, ללא שום אילוץ, היא חודרת גם ללב של אדם שמחליט לא להחליט

באושר גדול היא מגיעה גם לפרטים הקטנים והעצובים

בניקיון של נפש, היא מגיעה לאצילויות גבוהות שמצילות את האנשים הכי נמוכים

והילד שואל בעיניים אם זה בסדר

והיא עונה במבט שזה בסדר 

כי זה תלוי בו

ורק במה שהוא יבחר

טוּב קורן מכל חיוך שלה, כי היא נסיכת אמת.

פעם שאלתי מישהו איך זה שהרבה מהאמנים תמיד מתחרפנים בסוף- מוזיקאים, שחקנים, ציירים.

"כל האמנות, היצירה שלהם והעומק שבה, נובעת מעצב או מצוקה וכנראה שבסוף זה משפיע וציירים חותכים לעצמם לעצמו אוזניים"

"זה מוזר שרק מתוך עצב אפשר להגיע לעומקים משמעותיים..." החזרתי.

"זה לא, כי כשאתה שמח אתה לא מנסה לחקור מה משמח אותך, אתה פשוט שמח. האושר לפעמים הוא קיים כי ככה, וזה נוח, לכן לא שואלים שאלות" השיב לי בשלווה.

"אבל יש אחוז קטן מאוד של אנשים שמחים שמבינים עומק אמיתי" אמרתי בשקט. מה, לא?

אנשים שמחים שאף פעם לא היה להם משבר עצוב בחיים, או תקופה קשה שבנתה אותם בסופו של דבר מיסוד היסודות, לא מבינים את האושר שלהם. כמה הוא גדול, או עשיר.

וזה סתם משהו שחשבתי עליו.