גרושים ושונים

אתמול בלילה נפטר קרוב משפחה שלי אחרי שהיה שלוש שנים בתרדמת.

אני אתחיל מהתחלה:

נ', בעלה של בת דודה של אמא שלי, היה קצין בכיר בצבא בעברו, אח"כ מנהל בכיר בחברת הביטוח "מנורה", ומכור תמידי לכושר ובריאות. הוא וכמה חברים יצאו יחד לטיול אופניים, כמו כל יום שישי, ונסעו לאורך כביש 4 לכיוון צפון. יום שיש בצהריים, סוף הקיץ, ראות מצויינת. נהג ברכב מסחרי הפיל את הטלפון שלו, בו דיבר ללא דיבורית, והתכופף להרים אותו. הוא נכנס בחבורת הרוכבים לצד הכביש והעיף חלק מהם לתוך תעלה ליד הכביש, ואת נ' עד השדה שמעבר לתעלה. אחרי שלושה ימים של ניתוחים כמעט נון-סטופ, הרופאים אמרו שאין מה לעשות יותר וצריך לחכות.

חצי שנה אחר כך הגוף שלו כבר הבריא לגמרי, אבל הוא עדיין לא חזר להכרה. אתמול, אחרי קצת יותר משלוש שנים של תרדמת הוא נפטר. שבועיים לפני יום הולדת 60 שלו.

לא הייתי בלוויה, כי שכחתי את הטלפון בבית וגיליתי רק אחרי העבודה, אבל נסעתי לבקר אותם היום.

זה היה מאוד מוזר, כי הוא בעצם כבר מת לפני שלוש שנים, ונראה כאילו לכולם ירדה אבן גדולה מהלב. אפילו על מודעות האבל כתבו "נ' שלנו נגאל מיסוריו".

גם הצבא וגם מנורה דאגו למשפחה שלו מאוד, וברור לי שלהם לא יחסר שום דבר, לפחות לא מבחינה חומרית.

ולמה זה מטריד אותי כל כך? אני חושב שאני חושב על מוות הרבה בזמן האחרון. לא מתוך דיכאון, אלא כנושא שצריך לתת לו את תשומת הלב הראויה. מחשבות גדולות של "מה יקרה אם" עוברות לי בראש הרבה. קשה לי עם זה, אבל אני לא מצליח להתנער.

אין לי ממש סוף או פואנטה לפוסט הזה, סתם - שתדעו.

נ.ב. הישיבה אתמול הייתה מצויינת, אבל נראית פתאום פחות חשובה.