אז מה קורה?
האויב עשה משהו שהוא עשה כבר כמה פעמים, ישראל מחליטה להגיב במלוא העוצמה. אבל לנו יש או"ם על הראש, ואמריקה, והאיחוד האירופי, אז רק תוקפים מהאויר. הפלשתינים מדווחים על מאות הרוגים (כולל סיפור קורע לב על אם שאיבדה בהפצצה אחת שישה מארבעת ילדיה) והפגנות ענק נגדנו בכל בירה אירופית כמעט (כי גם שם יש המון ערבים, הם פשוט עוד לא מבינים את זה) ובכל זאת צה"ל מכין כוחות למתקפה יבשתית אבל לא תוקף עד שיש אישור מהדרג המדיני, וכשהאישור הזה מגיע זה כבר מאוחר מדי, האויב כבר מחכה מוכן ויש המון אבדות לצה"ל. שום הישג משמעותי, כי קשה להשיג הישגים אם אין לך מטרה פרט להרתעה, והרתעה כבר אין לנו מזמן.
זה נשמע מוכר?
זוכרים את מלחמת לבנון השנייה?
מישהו אמר וינוגרד?
למדנו משהו?
בטח שלמדנו! למדנו שחייבים לפחות להעמיד פנים שיש התייעצות רצינית לפני הפעולות, כי אחרת הוועדה הבאה תרד עלינו חזק.
קולטים? למדנו להיזהר מהועדה הבאה.
ושוב, ניסיון נואש להכריח את האויב להיכנע ללא שימוש בכוחות קרקעיים, למרות שברור שאין ברירה. ושוב, רבע מדינה מושבתת מלימודים ועבודה, והוראות של פיקוד העורף לא לצאת מהבית. ושוב, דיווחים בחדשות על כמה מסכנים האזרחים בצד השני, וזה הכי מרגיז אותי.
תפרגנו לי רגע פטריוטי, בסדר?
לא אכפת לי מהצד השני. לא מעניין אותי אם כל אמא שם איבדה ילד. אכפת לי רק מההרוגים בצד שלנו. מצידי, שישרפו כולם שם. אני במלחמה עכשיו, ובמלחמה לא צריך - סליחה, אסור! - להתחשב בצד השני. הם סובלים? אז שילחצו על המינהל שלהם, הממשלה או איך שהם לא קוראים לזה שיפסיקו לירות עלינו. ואם למינהל שלהם לא אכפת, לי בטח לא.
ולמהדורות החדשות בערוצים השונים - אל תראו לי כמה מסכנים הם. אני רוצה לדעת על ההרוגים שלי. מה הסיפור של איש הקבע מדלית-אל-כרמל שנהרג אתמול? זה מעניין אותי. לא אכפת לי מהאמא בעזה ששני הבנים שלי נהרגו (שניהם חמושים, אגב).
אני לא בטוח שכל מה שכתבתי כאן מתאר בדיוק איך אני מרגיש, כי אני מרגיש שאני די עוצר את עצמי, אבל באמת הגיע הזמן להבין משהו - זו מלחמה, והגיע הזמן שלפחות ננסה לנצח בה, ולא רק לצאת טוב בועדת החקירה הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
