אני נכנס לבאר. מקום קטן, לא מיוחד אבל חמוד בירושלים. אני לובש את הג'ינס השחורים החדשים שקניתי במיוחד לצורך היציאה הזאת לעיר, חולצה אפורה עם פס שחור בצד, מסופר, מגולח, מצוחצח. אני הולך מהדלת עד לבאר עם אחותי, בעלה ואחי. העיניים מסביב לבאר עוקבות אחרינו, אבל הפעם יש משהו שונה. אני שונה. אני מושך מבטים. מבטים של "מי זה החתיך הזה?" ולא של זלזול. הפעם, נשים פונות אלי ולא ממני. זאת היציאה הראשונה אחרי הרבה זמן שלא יצא לכולנו לצאת ביחד, אז אנחנו רוצים לשבת קצת על הבאר ולדבר, אבל - נשים ניגשות אלי מידי פעם. ובסוף הערב - אולי אפילו זורם עם מישהי לאנשהוא. מי יודע.
ואוו, כמה זמן לא הייתי פה. לפי סיכום הקטעים, פעם אחרונה שעידכנתי היה בינואר. והאמת היא שלא הרבה קרה מאז: אחי מסיים קורס קצינים עוד מעט, אחותי נשואה ורוצה לעזוב את הארץ, ואני כאן, בדיוק איפה שהשארתם אותי.
טוב, לא בדיוק.
אני הולך כבר כמה חודשים לפסיכולוגית שמכריחה אותי לחשוב על כל מה שקורה איתי, מה אני רוצה מעצמי והכי חשוב - למה.
היא ביקשה ממני לשבת ולכתוב רשימה שבודקת מה אני מרוויח מהמצב שלי עכשיו, ולמה אני כל כך מתעקש להישאר בו, מה מונע ממני להפוך לאותה דמות שבדמיון שלי, הדמות מהקטע למעלה.
והאמת היא שעולים לי שני רעיונות כמעט מייד, מה שאומר כנראה ששניהם שטחיים יחסית :
א. אני עצלן. זה לא ממש סוד, אבל מצד שני האמת היא שהעצלנות הזאת די פוגעת בי. אני מעלה משקל כי אני מתעצל לעשות ספורט מכל סוג שהוא, אני לא יוצר שום דבר חדש כי אני מעדיף לרבוץ ולראות טלויזיה, וזאת גם הסיבה שהפסקתי לכתוב כאן. אבל למה אני עצלן? זאת שאלה חשובה. אני חייב להודות שנוח לי, כי כשאני כאן אני לא מאכזב אף אחד, כי אף אחד לא מצפה ממני לכלום. אני לא אומר לאף אחד שאני מנסה להשתנות, אז הם לא מצפים לשינוי, ואם לא מצפים לשינוי אז לא מתאכזבים. גם אני לא מתאכזב כי גם אני לא מצפה לכלום ממני.
ב. אני שונא הפתעות. מה הקשר? במקום בו אני נמצא עכשיו - אני שמן, לבד, עובד בעבודה פשוטה ומעביר שעות מול מסך הטלויזיה - אני יודע לצפות בדיוק מה יקרה בעתיד. אני נצר ארוך לשושלת ייקית ואני אוהב מסגרות ושונא הפתעות. ולכן ברור שאני אעדיף להישאר בסביבה המוכרת שלי.
אבל כמו שאמרתי, מכיוון שהסיבות האלה עלו לי בראש כמעט מייד, ברור לי שהן שטחיות.
האמת כואבת הרבה יותר.
האמת היא שאני מפחד פחד מוות מלנסות ולא להצליח. לא נראה שאני יכול להתמודד עם עוד אכזבה אחת בחיים שלי. אחרי הגירושין, אכורים וקשים מאוד, אחרי בעיות הבריאות שפקדו אותי לאחרונה, ושהרופא אומר שכנראה קשורות בעקיפין למשקל שלי, אני מפחד לנסות שוב ולהיכשל. כי מה אז? מה ישאר לי אז? גם עכשיו מה שמחזיק אותי זה התקוה שאני יכול להשתנות, אבל פשוט לא רוצה עכשיו, ואם אני אנסה ולא אצליח מה יישאר לי? אני אצטרך להכיר בעובדה שאני לא מצליחן בפוטנציה, אלא כישלון רב תחומי. זה פחד משתק, ממכר, כמעט מנחם, כי הוא מכריח אותך להישאר איפה שאתה, ועוד משכנע אותך שטוב לך שם. או כאן. או איפה שאתה.
אז נכון, בלי סיכון אין רווח, אבל ממש מפחיד אותי לסכן את הפוטנציאל שלי, כי בלעדיו אין לי כלום. בכל מקום בחיים שלי הייתי תמיד זה ש"מלא פוטנציאל, חבל שהוא לא מממש אותו", "יכול להיות מצויין אם הוא רק היה מנסה באמת" וכמובן "ילד טוב, בחור טוב וחבר טוב - אבל לא מישהו שהייתי יוצאת איתו".
שבוע שעבר אצל הפסיכולוגית גילינו גילוי מדהים על החיים שלי עם גרושתי, וזה קצת שינה את התפיסה שלי, כי פתאום לא אני הייתי הכישלון, אלא הפיתרון. זו הרגשה משונה מאוד, אבל נראה לי שאני יכול להתרגל אליה.
אז הנה אני כאן - חוזר ליצור, חוזר לדיאטה (אולי, בזה עוד לא החלטתי באמת), חוזר לתפוס פיקוד על החיים שלי.
הפחד זה משהו שצריך להתמודד איתו, לא להיכנע לו.
והנה משהו שמזכיר לי את זה, למרות שבדרך כלל אני לא מעריץ של ריאהנה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
