גרושים ושונים

אחרי פגישה טעונה מאוד עם הפסיכולוגית שלי - פגישות שבזמן האחרון מתחילות להיראות קצרות מדי - הגענו למסקנה שמה שמונע ממני קידום בעבודה זה יותר הקשבה ופחות התנגדות לביקורת. מאוד קשה לי עם ביקורת, האינסטינקט הראשוני שלי זה להחזיר מייד תירוץ או סיבה לשאלה למה עשיתי או לא עשיתי משהו, והפסיכולוגית שלי אומרת שבגלל זה המנהלים שלי חוששים לקדם אותי - כי אם אני לא קשוב אני לא לומד.

לצערי אני חייב להודות שכנראה היא צודקת.

נורא קשה לי עם ביקורת. אני תמיד מרגיש שזה אישי ונועד להשפיל אותי או לגרום לי להפסיק לנסות. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה כנראה נובע ממשהו שהיה עם אמא שלי כשהייתי ילד ושבגלל זה אני נוטה להסתגר ולא לחשוף את עצמי לביקורת, וכנראה שהיא צודקת גם בזה.

אני שונא שהיא צודקת כל הזמן.

וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על ה-24 שעות שלפני הפגישה איתה, שהיו באמת רכבת שדים של רגשות: זה התחיל בארוחת ערב עם ידידה טובה מעבודה, שהפכה לשיחה שבה היא מסבירה לי שלא יצא מזה שום דבר ושהיא לא רוצה לשחק עם הלב שלי ולכן היא אומרת כבר עכשיו להפסיק לבנות עליה, והמשיך בשיחה עם אחי בצבא שהיה צריך עידוד דחוף שהייתי, כמובן, חייב לתת כי אותו לא מעניין עכשיו השטויות שלי אלא העובדה שאולי שוב ידיחו אותו מקורס הקצינים וזה יותר חשוב - ולבסוף שיחה עם המנהלת הישירה שלי על הביצועים שלי בחודש האחרון - שלא היו משהו - והסבר שלה על למה (שוב) עדיין לא מקדמים אותי.

זה מדהים איך יש ימים שמתחילים נפלא ונותנים לך הרגשה כאילו הכל יהיה בסדר ואז אחת אחרי השנייה נופלות המכות שמוכיחות לך שלא.

מה שהכי הכאיב לי היה העובדה שהבחורה הזאת מהעבודה אמרה לי ש"היא לא רוצה לפגוע באיש זקן וחמוד כמוני".

זאת התדמית שלי בעבודה.

אני מבוגר יותר מהגיל הממוצע אצלנו, נכון, אבל "איש זקן"?

אני גרוש בן שלושים פלוס, אני חכם ומצחיק ומנומס ואמור להיות לי סיכוי עם נשים, נכון?

אבל כמו שאמרתי לפסיכולוגית שלי - אם החיים שלי היו קומדיה רומנטית הוליוודית אני הייתי בתפקיד של "החבר ההומו של הגיבורה" - זה שאפשר לספר לו את הסודות הכי כמוסים ולהתלונן אצלו אחרי דייט גרוע או אחרי פרידה, כי הוא לא יעשה כלום, הוא תמים כמו כלבלב תועה. אף אחת מהנשים במשרד לא רואה אותי כפוטנציאל לקשר. בעיני כולן אני ידיד טוב - ממש טוב - אבל לעולם לא יותר מזה.

אני שונא את זה.