גרושים ושונים

זאת הכותרת של נאום שנאם יוסי שריד בכנסת, אחרי שהתברר שהשלום עם מצרים לא יהיה כל כך חם כמו שחשבו, אלא רק מעט יותר קר מנגיד, הקרחון שהטביע את הטיטאניק.

אנחנו מדינה אופטימית.

אנחנו כל כך אופטימיים, שנראה שבאמת אנשים חשבו לפני הנסיגה מעזה שיהיה טוב יותר אחריה.

נראה שבאמת היה מי שחשב שזו הדרך לפתור את בעיות האיזור, ושככה נמנע מלחמה ונגיע לשלום כולל.

אני הייתי במחנה השני.

אני הייתי בכפר מיימון, בשרשרת האנושית מגוש קטיף לירושלים, בעצרת הגדולה בנתיבות, בהפגנות בירושלים. עשיתי כל מה שיכולתי ועדיין, כנראה שלא עשיתי מספיק.

כי עובדה שזה קרה.

והכוח המניע מאחורי המהלך היה ללא ספק הבולדוזר אריק שרון. אריק שרון הלוחם, הביצועיסט, המנהיג שאמר שיהיו ויתורים כואבים ואנחנו לא רצינו לשמוע, ואז התפלאנו כשהויתורים באו.

אבל היום אני חייב לשאול שאלה: בואו נניח שאריק שרון מתעורר היום ומגלה כל מה שקרה בעקבות המהלך. הקסאמים על שדרות, החיילים החטופים, טילי גראד רוסים במימון אירני על אשקלון ואלפי פליטי גוש קטיף עדיין פליטים בארצם.

לדעתכם, הוא היה מרוצה?

אני לא רוצה להתחיל כאן ויכוח של ימין/שמאל, דתיים/חילונים או כל מגזר אחר, אלא לשאול שאלה פשוטה:

לדעתכם, הוא היה מרוצה?

אני מקווה שאריק שרון יתעורר ויקום. אני מאחל לכל אחד לצאת ממצב כזה. ולצערי, אני מכיר מצבים כאלה מקרוב, כי קרוב משפחה שלי נמצא באותו מצב כבר כמעט 3 שנים. אני בספק שהוא יקום. לא נוחיק ולא אריק.

מי יודע? אומרים שמי שנמצא בתרדמת שומע מה שקורה סביבו ומודע למתרחש. מעניין מה הוא חושב על כל מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות. מעניין מה חושב מי שרצה להגיע עד דמשק בטנק, ועד קהיר בנגמ"ש.

מעניין מה הוא חושב על השלום שלנו.