גרושים ושונים

הכותרת היא שורה מתוך שיר שהייתי שומע כשהייתי בן 17, שיר ישראלי ישן שביצע חנן יובל. השיר הזה מדבר על ילד (לדעתי) שעבר דירה ונזכר בבית הישן שלו וחושב על מי שגר שם עכשיו, והאם אותו מישהו שומר כמו שצריך על הבית:

השיר הזה ממלא אותי בעצב כל כך עמוק, שעולות לי דמעות כשאני שומע אותו. וסך הכל הוא באמת מלא געגועים, אבל למה הוא פוגע בי כל כך? למה אני מתגעגע כל כך שאני אפילו לא יכול לבטא? שמעתי את השיר הזה היום בדרך לעבודה, ובכיתי ככה שכמעט עשיתי תאונה. זה מאוד משחרר, לבכות לפעמים. אבל מספיק לי להיזכר בשיר כדי להרגיש דמעות בפינה של העין.

יש עוד כמה שירים שממלאים אותי תחושות כאלה, אבל לא ברמה הזאת. "מלטף ומשקר" של עברי לידר ו"עכשיו אתה חוזר בחזרה" של מירי מסיקה, לדוגמה. גם "את לא כמו כולם" של משינה, אבל זה לא בגלל השיר אלא בגלל ששרתי אותו בחתונה שלי, לכבוד אשתי, ותראו איפה אני עכשיו. בכלל, שירים מאוד משפיעים עלי. מספיק לי לשמוע שיר כדי לשנות את מצב הרוח כמעט תמיד, וכמעט מקצה לקצה. לכן אני משתדל בבוקר לשמוע שירים שמחים או מקפיצים, כי הם באמת מסדרים לי את היום. אבל יש ימים, ואתם מכירים אותם, שרק בא לך להתכרבל במיטה, לשקוע בדיכאון הכי עמוק, לרחם על עצמך כמעט עד מוות. אז, ביום כזה, אני שומע את חנן יובל.

יש לו כמה שירים כאלה, שמתי לב. גם "פגישה, חצי פגישה", "אל תחכי אל תשחקי", "אתם זוכרים את השירים", "בחופשתו" (למרות שגם הביצוע של חווה אלברשטיין מדהים), "כשצלצלת רעד קולך" ועוד כמה שזרחו מפירחוני כרגע.

אני חושב שזו אמת מידה לאמן אמיתי: גם שלושים שנה אחרי שהשירים נכתבו עדיין יש מי ששומע אותם ומתרגש מחדש.

אבל אני בורח שוב מהנושא. הנושא זה הדיכאון שלי שפורץ דרך השירים האלה. אני לא מבין למה זה קורה, אבל זו העובדה.

הייתי אצל מטפלת עם אשתי שאמרה לי "תשאר עם ההרגשה הזאת קצת, תבין אותה". אז לא הבנתי מה היא רוצה ממני, היום נראה לי שקצת יותר ברור לי...

מצטער על הפוסט החופר הזה, זה משהו באפרוריות של השמיים...

אני אוהב חורף.

ודרך אגב, עדיין אין לי מנויים. לא שאני רומז למשהו, אבל שתדעו.

ודרך אגב שני, כאן יש משהו ממש טוב, דומה מאוד לפוסט הזה.