גרושים ושונים

ימי שישי שלי הם ימים עצובים.

לילות שישי מתחלקים לשני סוגים: עם הילדים ובלי הילדים.

כשהילדים שלי אצלי הכל זוהר. השולחן ערוך טיפה יפה יותר, האוכל טיפה יותר מושקע, השירים טיפה יותר נעימים, הברכות טיפה יותר בכוונה, והחיוכים טיפה יותר רחבים. אבל זה רק פעם בשלושה שבועות. בשבועיים שאחרי הכל טיפה פשוט יותר, וההבדל הוא לא טיפה. הוא עצום.

וזה לא שאני לא משקיע; השבת הכנתי עוף בירקות ושום, מרק עדשים ונקניק, אורז, קדרת בשר, תפוחי אדמה ותירס שיצאה מהממת. חברה של אחי הייתה איתנו והשיחה זרמה והיה יופי. אבל בסוף הערב, אחרי ברכת המזון, אמא שלי אמרה "האוכל היה ממש טעים, נכין אותו הדבר בשבת הבאה, כשהילדים יבואו".

ועמוק בלב שלי עוד משהו נסדק.

כל שני וחמישי ושבת לשלוש. זה הכל.

עד כאן פוסט דיכאון בנושא הילדים.

מחר, י"ד שבט, יום ההולדת השלושים שלי.

פוסט דיכאון בנושא יבוא בנפרד...