גרושים ושונים

זהו.

מחר אני רשמית בן שלושים.

כבר לא ילד בן עשרים ומשהו, אלא גבר בן שלושים.

כבר צריך להיות לי כיוון בחיים, אני כבר צריך להיות במסלול, לא?

אז זהו, שלא.

אין לי מושג מה קורה עם החיים שלי בכלל.

ביום ראשון יש דיון בבית הדין הרבני, ובטח לא ייצא ממנו שום דבר. אני אמור להתחיל את החיים שלי, אבל אני כל כך קשור ותפוס בעבר שלי, שאני לא יכול אפילו להסתכל קדימה.

אני לא גר בדירה משלי, כי גרושתי לעתיד דואגת מידי פעם לעקל לי את חשבונות הבנק, כך שלשלם שכר דירה הופך לבלתי אפשרי. אז חזרתי לגור עם ההורים. מכירים את "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה"? זה אני. רק שלא אני חולה, החיים שלי חולים. לי לא יקרה מה שקורה בסוף השיר. שום מכתב לא יגיע ממנה להגיד שהכל בסדר. ולמען האמת, אני לא חושב שיגיע איזשהו מכתב שהוא לא חשבון או הזמנה לבית הדין. אני עדיין שמן, עדיין מקריח, עדיין משחק משחקי תפקידים כי אני עדיין צריך לברוח מהחיים האלה כמה שעות בשבוע.

אבל הנה, השנה השלושים ואחת לקיומי מתחילה, ואני במצב הכי גרוע שהייתי כבר הרבה זמן.

אז תחפשו את השם שלי ברשימת ימי ההולדת מחר.

תאחלו מזל טוב.

למה לא?

להזיק זה כבר לא יכול.