כשפרץ מבצע "חומת מגן", אני הייתי סטודנט. למדתי במכללה דתית למורים בירושלים, וכמעט כל חברי לספסל הלימודים גויסו למבצע. וגם אני, בדקתי את הטלפון שלי, התקשרתי ליחידה שלי לשאול מה קורה, מתי יקראו לנו. אבל מסתבר שחימושניקים היו מספיק אז לא היו צריכים לגייס אותנו.
אתמול בלילה עשיתי אותו דבר. התקשרתי ליחידת המילואים שלי, לוודא שיש להם את המספר הנכון, התחלתי לבדוק אם יש מישהו בעבודה שיכול לחפות עלי אם אני צריך לצאת למילואים, הכנתי תיק.
כי אמרו לנו אנשי התקשורת ש"הממשלה מחכה שיפגע ילד, ואז יכנסו בעזה ובחמאס ויסגרו עניין", לא?
אז אני מחכה. אני מחכה עם בכי בלב על ילד בן 8, כרות רגל. על אחיו הגדול, שחייו השתנו ברגע. על אנשים, אזרחים כמוני, שחיים כבר שבע שנים תחת הפצצות מתמידות. אני אגיד את המספר הזה שוב, כי הוא כמעט בלתי נתפס: שבע שנים.
אז אני מחכה.
ואני בטוח שאיתי מחכים אלפי אחרים, שיהיו מוכנים לשים נפשם בכפם כדי להפסיק את הטירוף הזה. אלפי אחרים שבעיניהם, דם ילדי שדרות יקר יותר מדם ילדי עזה.
כן כן, כל תגובות הנאצה לכאן.
בעיני דם ילדי שדרות יקר מדם ילדי עזה. כי ילדי שדרות הם בני עמי. הם אחים שלי. הילד כרות הרגל הוא האח שלי, הבן שלי, הבן-דוד שלי.
"אבל גם הם חפים מפשע! גם הם סובלים!"
נכון! אני בטוח שגם הם סובלים, אבל איפה ההפגנות בכיכר רבין בעזה? איפה הסירוב לתת מחסה ללוחמי טרור?
אה, יירו בהם אם הם יסרבו? אין להם כוח להילחם? שיברחו. אלפים חזרו לעזה בשבוע שעבר, אחרי שנפרץ הגבול עם מצרים. למה הם חזרו? למה לא ביקשו מחסה שם?
כי שם אין מחסה. מצרים מתעבת את הפלסטינאים יותר מאיתנו, ותאמינו לי, כרגע - קשה לשנוא אותם יותר ממני.
אז אני מחכה.
הטלפון זמין ומוכן לקבל את הקריאה למילואים. אני אשים את נפשי בכפי ואבוא להילחם להציל את אחי בן ה-8, כרות הרגל.
כי אני לוחם חופש. אני רוצה שיהיה להם טוב בעזה, באמת, אבל לא על חשבון אחי, בן ה-8, כרות הרגל.
עד כאן.
אני מצטער על הפוסט הלוחמני, אבל באמת -
Enough is Enough
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
