גרושים ושונים

אני מישהו אחר.

כי זה כמה חודשים,

אני מחליף את החיים

בגרסה אחרת

במשהו יותר נעים

ובמקום האנשים

יהיו לי מכשירים

שיעשו מה שאני אומר

ולא האחרים.

כמה מייאשת המחשבה שהעתיד שלך לא נמצא בידים שלך. אני מחכה עכשיו לתשובה מהראיון במחלקה החדשה, כי הסתבר לי היום שיכול להיות שהם בכלל לא ירצו אותי, ואז אני באמת יוצא לחפש עבודה. לא סתם אמרו חז"ל "אין קשה לאדם מן הספק". הרי יש לי דמיון מפותח, ואני יכול לדמיין דברים ממש גרועים...

בינתיים, אני מנסה להעסיק את עצמי. התחלתי איזה מיני-פרוייקט כאן במשרד, משהו שיקל עליהם אחרי שאני אעבור. כמה אנשים שדיברתי איתם שאלו למה אני טורח, הרי בגללם אין לי עבודה? אבל נראה לי שפשוט כזה אני, מנסה לעזור כמה שאני יכול.

ולא שהם מעריכים או משהו, לא לדאוג.

כואב לי לראות את העבודה שהשקעתי כאן יורדת לטמיון, וברור לי שזה מה שיקרה.

אבל מספיק בעניין הזה, זה סתם מביא דיכאון ולא תורם, כי הרי צריך לדעת לקבל מה שאי אפשר לשנות.

אז משהו אחר? ספרים, אולי?

כרגע אני קורא שניים: ספטימוס היפ הראשון, והאנציקלופדיה של עולם הדיסק של טרי פראצ'ט. פראצ'ט מצויין כהרגלו, לכישופ עוד לא התרגלתי. זו לא טעות דפוס - ככה קוראים לספר. "כישופ". זה תרגום ממשהו באנגלית. אין לי כוח לחפש בגוגל. עולם הדיסק, למי שלא מכיר, הוא עולם שטוח, נישא על גבם של 4 פילים, שעומדים על גבו של צב ענק ששוחה בחלל. ספרים מצחיקים בטירוף ומומלצים מאוד.

.

.

.

אני מתחמק מלכתוב משהו. מרגישים?

.

.

.

הבעיה היא שאני לא יודע בדיוק ממה. אני מרגיש שאני נזהר לא להכנס לאיזה נושא, אבל לא יכול לשים את האצבע בדיוק על מה הנושא. זה כאילו המוח שלי נסגר כל פעם שאני מתקרב, ואני מנסה להיזכר מה חיפשתי ולא מצליח. אני שונא את זה, כי אני מנסה להיות גלוי ככל האפשר בבלוג הזה.

אז מה כל כך מפחיד שאני אפילו לא יכול לכתוב?

עריכה:

מישהו חיפש בגוגל "פרות רזות" והגיע לכאן. זה מצטרף לחיפוש "נפש החיים" כאחד החיפושים הכי מוזרים שהובילו אנשים לכאן.