גרושים ושונים

אז הנה הסיפור השבועי שלה:

פעם היה לנו כסא גבוה לתינוק, עלה לנו אז בערך 50 ש"ח. לבן כזה, מפלסטיק. היא מתקשרת אלי מוצאי שבת ואומרת שהיא רוצה אותו חזרה. הוא היה אצל המשפחה שלי איפשהו. היא אומרת לי שאם אני אחזיר לה אותו, אני אוכל להפגש איתה בחצי הדרך בערך, ולא לסוע עד אליה כדי להחזיר את הילדים.

אמרתי לה שאין לי מושג איפה הוא ואולי הוא במחסן של ההורים שלי, שנמצא בערך איפה שהיא רצתה להפגש, אבל אני לא בטוח. אמרתי לה שאני אביא את המפתח ואני אבדוק. היא אמרה שאם אני לא בטוח שזה שם אז היא לא תבוא ואני אצטרך לנסוע עד אליה, למרות שהיא תכננה לנסוע לשם בכל מקרה, כי היא אמרה לי שאם אני אצטרך לבוא עד אליה זה יהיה מאוחר יותר, כי היא לא תהיה בבית עד שהיא תחזור.

מבולבלים?

גם אנחנו.

בכל מקרה, אמרתי לה שאני חושב שהכיסא שם, ואני אביא את המפתח. היא סיימה את השיחה במילים "לטובתך שזה שם!".

נסעתי והבאתי את הילדים למקום המפגש. כשהיא הגיעה, עם אמא שלה באוטו, העברתי את הילדים לאוטו שלה והלכנו לבדוק אם הכיסא נמצא במחסן.

הוא לא היה שם.

התגובה היתה פרץ צרחות שלא יאומן משתייהן. "אתה גנבף רמאי ושקרן! אסור לך להשתמש בדברים שלי! אני אלך למשטרה ואתה לא תראה את הילדים יותר! הבנת?"

וכל זה כשהילדים שלי חצי ישנים באוטו לידן.

רעדו לי הידיים מרוב שבא לי לתת לה סטירה.

אני רק עמדתי בשקט ואמרתי שוב ושוב "את לא תצעקי עלי ככה מול הילדים".

אני לא מבין מה עובר עליה.