גרושים ושונים

כשאנחנו מציירים קוים,

מנקודות קטנות למספרים,

משחקים הרבה עם כדורים,

נחים..

מי  שעוקב אחרי הבלוג הזה (ומשום מה נראה שרק אלה שעוקבים קוראים כאן, אין לי כמעט כניסות סתמיות) יודע שהייתי בהופעה של מטרופולין לא מזמן. הופעה מדהימה, ואני חייב להגיד שעשתה לי חשק לעוד. אבל אני התחלתי עבודה חדשה השבוע, יש לי מילואים עוד מעט, אמא שלי נוסעת לאנגליה היום ואני אצטרך לדאוג לאח שלי החייל - כך שלא נראה שיש לי זמן בעתיד הקרוב.

אבל הנה סיפור קטן - איך קוראים לזה? פיסה מהחיים.

זאת הייתה נסיעה ארוכה. אוטובוס מלא, אנשים עומדים במעבר ונשענים כמעט זה על זה, ריח חזק של ירקות אופף את האוטובוס. כרוב ופטרוזיליה. שוק. פקקים של מרכז העיר. נהגים עצבניים וחדשות בגלי צה"ל.

הוא ישב בספסל האחורי, כי יש עליה קטנה לשם ורוב הזקנים לא רוצים ללכת עד לשם, מפחד ההליכה חזרה כשיגיעו הביתה. גם ככה השקיות כבדות. הוא יושב ליד החלון, מביט החוצה אבל לא ממש רואה. המוזיקה שלו, ורק שלו, היא מטרופולין עכשיו. עם אוזניות הוא מנותק מהעולם, מזמזם לעצמו עם המוזיקה. לידו מתחלפים נוסעים בין התחנות, והיא מתיישבת. הוא לא שם לב בהתחלה, אבל היא מחטטת בתיק שלה ומוציאה אוזניות משלה, מרכיבה ומתנתקת.

עוד שיר ועוד שיר, תחנות מתחלפות.

"בטח שכחת כבר אותי,

לפחות תשקרי, לפחות תשקרי..."

הוא לוחש את המילים, ויש כמו הד מוזר. הוא פונה ורואה שהיא, האוזניות שלידו, לוחשת עם המוזיקה שלה. מוריד אוזניות כדי לשמוע:

"לפחות תשקרי, לפחות תשקרי..."

חיוך של מבוכה, זה לא קל לחלוק רגע אינטימי עם מישהי שהרגע פגשת.

בתחנה הבאה היא יורדת.

אלה הדברים הקטנים שבחיים שגורמים לנו אושר אמיתי.

לא לשכוח את זה.