גרושים ושונים

יש ימים שבהם ברור שהיית צריך להישאר במיטה.

תחזיקו חזק:

על הבוקר, אני קם ובועט בקצה של המיטה על האצבע הקטנה של הרגל. מההלם, אני מזדקף, ופוגע עם הגב במאוורר עמוד שנמצא מאחורי. החביתה שהכנתי לארוחת בוקר נפלה מהצלחת בדרך לשולחן. התחלתי לגהץ, אבל הייתי צריך להגיע לעבודה, כך שכל הסלון מוצף כביסה שמחכה לגיהוץ. כמובן שגם חלק מהבגדים נפלו על עציץ והתמלאו אדמה, וכך חזרו לעוד סיבוב במכונה. אגב, מדיח הכלים לא עבד כמו שצריך וכל הכלים יצאו מצופים בשכבת דביקה של סבון מדיח. יצאתי לעבודה. עקב סיבו שנסגבות מבינתי, כשאני ממהר לעבודה הכביש מלא, אבל הפעם, כשהחלטתי במיוחד לצאת מוקדם, לא הייתה נפש חיה על הכביש ואפילו לא נפש מתה. הגעתי למשרד חצי שעה לפני המשמרת, וישבתי חצי שעה להרהר על הררי הכביסה שיכלה להיות כבר מגוהצת.

מתחילים משמרת:

שש שיחות ביטולי הזמנות ברצף הפכו אותי להיות המצורע היומי של המוקד. שרפתי שש הזמנות, כל אחת של יותר מאלף דולר, לששת הסוכנים המובילים במוקד. אנשים עברו מקום כדי לא לשבת ליד "עין רעה" כמוני. הפסקת צהרים שקיבלתי חמש דקות אחרי שסגרו את הקפיטריה רק הוכיחה שזה לא היום שלי. מכרתי כל היום בפחות מאלפיים שקל סך הכל, אחרי שבוע של יותר מחמש עשרה אלף כל יום בשבוע שעבר. המצב היה עד כדי כך חמור שראש הקבוצה שלי קרא לי הצידה לשאול מה קורה. היום הזדחל לאיטו, תוך שאני ממשיך לקבל שיחות מלקוחות שרק רוצים לבטל.

סוף סוף נגמר היום, ואני יוצא בדרך הביתה. כבר במגרש החניה נראה לי שהאוטו לא נוסע חלק, אז עצרתי לבדוק. פנצ'ר, גלגל ימני קידמי. חצי שעה עבודה פיזית מאומצת.

הזעתי הביתה כדי לקבל מכתב מהוצאה לפועל שאומר שעדיין לא הוסר העיקול על חשבונות הבנק שלי, כי גרושתי ועורך הדין שלה הגישו עוד איזו התנגדות, מה שלא אמור לקרות כי כבר סגרנו הכל ויש הסכם. אבל בקטנה, לא באמת צריך לשלם שכר דירה כל חודש, נכון?

יום מגעיל.

אני הולך לישון.

טוב נו, נקודה טובה לסיום: אני התוצאה היחידה בגוגל לחיפוש "מה הם עשו לשלום". אם זה לא מוזר, אני לא יודע מה זה מוזר.