גרושים ושונים

בכל יום כשאני אצל הילדים, אני מחכה באימה לשעה 20:05.

זו השעה שבה היא חוזרת הביתה.

בכל פעם שהיא חוזרת הביתה, הכל נהיה שקט. הילדים מדברים בשקט, לא מראים חיבה אלי באופן מופגן או עליז, וכל אחד מחפש פינה שקטה להתעסק במשהו שלא יפריע לה.

יש שקט, אבל שקט לחוץ, תובעני. זה כמעט נראה כאילו הקירות פתאום זזים והבית קטן יותר, כאילו אין בו מקום להכיל אותה ועוד אנשים איתה. אני מקווה שזה רק אני, אני מקווה שהילדים לא מרגישים ככה כל יום כל היום. כי אם כן - זה ממש עצוב.

אבל מספיק על זה, אני בטוח שזה רק אני והמשקע שנשאר בי אחרי שהכל נגמר. יש לי שאלה חשובה:

כבר כמה חודשים שיש מישהו שמחפש בגוגל "ג'אפאניקה ירושלים" כדי להגיע לבלוג שלי. אני יודע שהוא מחפש אותי כי אני לא התוצאה הראשונה בחיפוש, וזה חוזר על עצמו כל כמה שבועות, לפי הסטטיסטיקות. לא שזו בעיה, להפך, אבל אם את/ה מחפש/ת אותי, לא יותר קל לעשות מנוי?

זהו, סתם עדכון קצר. לא כל פוסט יכול להיות מופע של חלקות לשון והומור מעודן.

אה, ועוד שאלה (בעיקר לבנות): את מי תעדיפו לקחת לדייט - חמוד/ה וטיפש/ה או חכם/ה ולא יפהפה/יה?

ואותה שאלה לגבי דייט ראשון, או האם בכלל מי מהם יגיע למעמד הזה.

תשובות אמיתיות בבקשה.

תודה מראש ותהנו מהלילה - הוא הזמן הכי טוב של היום.